<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני נפשות בעשרים ושלשה, והם הנקראין סנהדרין קטנה, וכולן היו מוסמכין. וכן המוציא שם רע על אשתו שלא מצא לה בתולים, במקום שיש לחוש שמא יבואו עדים שזינתה ויצטרכו לדין דיני נפשות דנין מתחלה אפילו על הממון בעשרים ושלשה. ואם הביא הבעל עדים שזינתה אשתו והעידו בפני שלשה, ובאו עדים אחרים והזימום, שוב אין לחוש על דין האשה שמא יצטרכו לדיני נפשות, שהרי הוזמו עדיה, ודנין על הממון בשלשה. וכן שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנ' [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
צותה תורה למנות שופטים ושוטרים על ישראל בכל עיר ועיר ובכל שבט ושבט, שנאמר [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך, והשוטר הוא הרודה את העם על פי השופט.
<h2>דף ב:</h2>
אפילו דיני הודאות והלוואות צריכין מן התורה שלשה דיינין מומחין, שבכולן כתוב ונקרב בעל הבית אל האלהים שהם דיינין מומחין, ושלשה אלהים כתובין בעניין, שהם שלשה דיינין, אבל תקנו חכמים בהודאות והלוואות לדון אותם אפילו בשלשה הדיוטות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וכן יחיד שהוא מומחה לרבים ואע"פ שאינו נסמך בארץ ישראל ואינו מורשה מראש גלות שבבבל, ואם היה מומחה בחכמה, שהוא תלמיד שהגיע להוראה ובקי בדינין, יכול לדון בהודאות והלוואות ודינו דין. גזילות וחבלות אע"פ שהן צריכין שלשה מומחין שהן המוסמכין שבארץ ישראל כמו שביארנו, בבבל דנין אותן אפילו בדיינין שאינן מומחין, לפי שאין סמיכה בבבל, וכל חכמי בבל כהדיוטות הן נחשבין, והרי הן עושין שליחותן של דייני [ארץ] ישראל בגזילות וחבלות וכיוצא בהן מן הנזקין המצויין ויש בהן חסרון כיס, כמו שביארנו בפרק החובל [ב"ק פ"ד ע"ב]. ואין דנין דיני קנסות בבבל כל עיקר וכן בשאר מקומות שבחוצה לארץ, כמו שבי' בפרק החובל.
<h2>דף ג.</h2>
דיני ממונות בשלשה, ויכולין שלשה דיינין להזמין בעלי דינין ולכופן לדין, ואם היו מומחין שהן המוסמכין שבארץ ישראל יכולין לדון אפילו דיני קנסות, כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, וחמשים כסף של אונס ומפתה, ומאה כסף של מוציא שם רע, וכיוצא בהם מדיני הקנסות. וכן דיני גזילות וחבלות כולן צריכין שלשה דיינין מומחין, ושנים שדנו אין דינם דין אלא אם כן קיבלו עליהן בעלי דינין.
<h2>דף ה.</h2>
אפילו דיני הודאות והלוואות צריכין מן התורה שלשה דיינין מומחין, שבכולן כתוב ונקרב בעל הבית אל האלהים שהם דיינין מומחין, ושלשה אלהים כתובין בעניין, שהם שלשה דיינין, אבל תקנו חכמים בהודאות והלוואות לדון אותם אפילו בשלשה הדיוטות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וכן יחיד שהוא מומחה לרבים ואע"פ שאינו נסמך בארץ ישראל ואינו מורשה מראש גלות שבבבל, ואם היה מומחה בחכמה, שהוא תלמיד שהגיע להוראה ובקי בדינין, יכול לדון בהודאות והלוואות ודינו דין. גזילות וחבלות אע"פ שהן צריכין שלשה מומחין שהן המוסמכין שבארץ ישראל כמו שביארנו, בבבל דנין אותן אפילו בדיינין שאינן מומחין, לפי שאין סמיכה בבבל, וכל חכמי בבל כהדיוטות הן נחשבין, והרי הן עושין שליחותן של דייני [ארץ] ישראל בגזילות וחבלות וכיוצא בהן מן הנזקין המצויין ויש בהן חסרון כיס, כמו שביארנו בפרק החובל [ב"ק פ"ד ע"ב]. ואין דנין דיני קנסות בבבל כל עיקר וכן בשאר מקומות שבחוצה לארץ, כמו שבי' בפרק החובל.
כל דיין שרוצה להפטר בהוראתו ראוי לו ליטול רשות מראש הגלות, וכן אם היה מוסמך מן החכמים המוסמכין שבארץ [ישראל], והנוטל רשות מראש הגלות הועיל לו רשותו בין בבבל ובשאר הארצות, בין בארץ ישראל, אבל הנוטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל לא הועיל לו רשותו [אלא בארץ ישראל ובעיירות הסמוכין לגבולי ארץ ישראל, אבל בשאר ארצות לא הועיל לו רשותו], לפי שגדול כח ראש הגלות שבבבל מכח הנשיא שבארץ ישראל, שראש הגלות הוא לנו במקום מלך, שרודה את העם במקל, והנשיא הוא דורש ומלמד תורה לרבים. אמרו חכמים, לא יסור שבט מיהודה, אילו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שהם נשיאים ומלמדין תורה ברבים, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [ה' ע"א]. מומחה שלא נטל רשות, הואיל והוא מומחה בתורה הרי זה דינו דין ואע"פ שלא קיבלוהו עליהם בעלי דינין אלא הוא הזמינם וכפה אותם לדין. וכן שלשה הדיוטות, אע"פ שאינם מומחים וגדולים בתורה, אם הזמינו בעלי דינין לדין ודנו אותם, דיניהם דין. וכן אם היה אחד או שנים הדיוטות שקיבלום עליהם בעלי דינים ואמרו להם תדינו לנו דין תורה, הרי כל אלו דיניהם דין, כמו שמבואר בפרק ראשון [ו' ע"א], ואם טעו בשקול הדעת ונשאו ונתנו ביד חייבין לשלם, כמו שביארנו. קיבלוהו עליהם בעלי דינים סתם, שבחרו אותו לדון אותם ולקבל דינו עליהם, אפילו אם טעה דינו דין, ואינו משלם כלום, שהרי קיבלו עליהם דינו מה שיהיה, ואפי' אם היה אחד שאינו מומחה, כמבואר בקונטרס הראייות למעלה בפרק ראשון בראיי' א'. אמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ח] אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא הקב"ה שהוא אחד, והוא שלא קיבלוהו עליהם, אבל אם קיבלוהו עליהם דן אפי' אחד, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק ראשון [ה"א]. ואמרו הגאונים שאין בדורות הללו מי שיוכל לומר מומחה אני בתורה ויודע כל דבר, לפיכך אין יחיד יכול לכוף את הנתבע לדין עד שיהו שלשה או יחיד שקיבלוהו בעלי דינין מרצונם.
<h2>דף ה:</h2>
תלמיד שהגיע להוראה רשאי להורות אע"פ שאינו מוסמך, אבל צריך ליטול רשות מרבו, משום מעשה שהיה, שפעם אחת דרש תלמיד אחד במקום אחד, מי ביצים אין מכשירין את הזרעים לקבל טומאה, שאין אני קורא בהן וכי יותן מים על זרע, ומפני שהיה מגומגם בלשונו הבינו העם דבריו מי בצים, מלשון [איוב ח'] היגאה גומא בלא ביצה, וטעו העם בדבריו, ובאותה שעה גזרו תלמיד חכם אל יורה הלכה אלא אם כן נטל רשות מרבו. ויכול הרב להרשות תלמידו עד זמן ידוע, שיהיה מורשה עד שיבא אצלו ולא יותר, וכן יכול להרשותו לחצאין, כגון שיורה בהלכות אסור והיתר ולא יורה בהלכות מומי הבכור.
<h2>דף ו.</h2>
דיני ממונות בשלשה, ויכולין שלשה דיינין להזמין בעלי דינין ולכופן לדין, ואם היו מומחין שהן המוסמכין שבארץ ישראל יכולין לדון אפילו דיני קנסות, כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, וחמשים כסף של אונס ומפתה, ומאה כסף של מוציא שם רע, וכיוצא בהם מדיני הקנסות. וכן דיני גזילות וחבלות כולן צריכין שלשה דיינין מומחין, ושנים שדנו אין דינם דין אלא אם כן קיבלו עליהן בעלי דינין.
<h2>דף ו:</h2>
שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב החזק בדין ויהיה החזק רודף אחר בעל דין חבירו, או אחר הדיין להזיקו, אבל משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שנ' [דברים א'] לא תגורו מפני איש. וכן בני אדם שאינן שומעין לדין אתה רשאי שלא להיזקק להם עד שלא תדע להיכן הדין נוטה, כמו שמבואר לפנים בפרק שלישי בהלכת קרוב ונתרחק.
תלמיד היושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר אינו רשאי לשתוק, שנ' [דברים א'] לא תגורו מפני איש. וכן אם רואה תלמיד שרבו טועה בדין, לא יאמר אניח לו עד שיחתכנו, ואסתרנו ואבננו משלי ויהיה הדין קרוי על שמי, וכל אלה בכלל מדבר שקר תרחק. וכן תלמיד שאמר לו רבו, יודע אתה בי שאפילו נותנין לי מאה מנה איני משקר, ומנה יש לי ביד פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, בוא והצטרף עמו, ואל תעיד שום דבר, אלא שמא יפחד בעל דיני ממך ויודה בדבר, הרי זה אסור, והוא בכלל מדבר שקר תרחק. וכן שלשה שנושין מנה באחד, לא יהא אחד בעל דינו ושנים עדים כדי שיוציאו אותו המנה ויחלקו אותו ביניהן. וכן הנושה בחבירו מנה, לא יאמר אטעננו מאתיים זוז כדי שיודה לי על המנה ויתחייב לי שבועה על ידי הודאה במקצת ואגלגל עליו שבועה על טענה אחרת. וכן מי שהלוהו חבירו מאה זוז וטוענו מאתיים, לא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה [ויגלגל עלי שבועה] על טענה אחרת, והרי כל אלה בכלל מדבר שקר תרחק. שנים שבאו לבית דין אחד לבוש סמרטוט ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, אומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, שמא יהו הדיינין נוטין אחריו ועוברין על מדבר שקר תרחק, וכל אלה בפרק שבועת העדות [שבועות ל"א ע"א]. ומז"ה ביאר שם בפסקיו, שלא אמרו אלא כשעשיר תובע את העני, אבל אם העני תובע את העשיר אין מזלזלין בו. ולי נראה אף כשהעני תובע את העשיר הואיל וחוששין הדיינין שמא יהא לבם נוטה אחריו צריכין שיהו שניהן שוין בדינן, כמו שביארתי שם בקונטרס הראייות. הבא בהרשאה על חבירו, או הלוקח שדה שיש עליו עסיקין, עליו נאמר [יחזקאל י"ח] ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו, שמפני שהוא חזק יותר מחבירו נכנס בדין חבירו בלי צורך, וגם זה מבואר שם. ולא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו, וכן בעל דין לא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו, שנ' [דברים א'] שמוע בין אחיכם, ועוד שהן בכלל מדבר שקר תרחק, כמו שמבואר בפרק שבועת העדות [ל"א ע"ב].
ויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנ' [תהלים פ"ב] אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וכן ביהושפט הוא אומר [דה"ב י"ט] ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה'.
שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל [דה"ב י"ט] ועמכם בדבר המשפט, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכאשר עם לבבו, ובלבד שלא יתכוון להטות הדין כל עיקר.
שנים שבאו לדין מצוה על הדיינים לומר להם אם הם רוצים דין אם הם רוצים פשרה, ואין מעשין אותן על הפשרה אלא תולין הדבר ברצונם, אם הם מתרצין בפשרה תופשין קניין זה לזה ומקבלין עליהם הפשרה שיטילו עליהם. הטילו עליהם פשרה בלא קניין יכולין לחזור בהם, לפי שהפשרה צריכה קניין ואינה דומה לדין שדנין אותם על כרחם, ואפילו יחיד יכול להטיל עליהם פשרה אם יתרצו בעלי דינין ויקבלו עליהם בקניין. וכך הוא מוזהר הדיין על הפשרה כמו על הדין שלא ישא פנים לאחד מהם, אלא ידקדק בדבר יפה ולפי מה שרואה העניין יפשר ביניהם, שנ' [דברים ט"ז] צדק צדק תרדוף, אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד, שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופוגעות זו בזו, אם עוברות שתיהן בבת אחת מטביעות זו את זו, ואם עוברות זו אחר זו, שדוחקת אחת עצמה כנגד היבשה עד שתעבור חברתה, יכולות לעבור שתיהן, וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית מרון ופגעו זו בזו, אם עוברות שתיהן בבת אחת שתיהן נופלות, אם עוברות זו אחר זו שתיהן עוברות, הרי אלו דנין להם שאם היתה אחת טעונה ואחת שאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה, קרובה ושאינה קרובה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, היו שתיהן קרובות או שתיהן רחוקות או שתיהן טעונות, הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו. ועוד אמרו צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה שבדור, כמו שמבואר לפנים בפרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"ב]. עד שלא נגמר הדין רשאי הדיין להטיל פשרה ביניהן אע"פ שיודע להיכן הדין נוטה, אבל משנגמר הדין ואמר להם איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב אין הדיין רשאי לפשור ביניהם אלא יקוב הדין את ההר. ונראה בעיני שאין כל הדברים הללו אמורין אלא כשהדיינין רוצין להטיל עליהן פשרה לפי הנראה בעיניהם ושלא מדעת בעלי דינין, אבל אם הם מורין להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים בדבר למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו דבר ידוע, אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כן, ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופיתויים, וזו מצוה גדולה היא, והיא הבאת שלום שבין אדם לחבירו. וכך היה עניינו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומפייס בעלי דינין עד שמתרצים בדבר, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'.
<h2>דף ז.</h2>
וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנ' [תהלים פ"ב] אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנ' [שם י"ב] משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמ' ה'. כך שנו חכמים בפרק יציאות השבת [שבת י' ע"א], ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב [שמות י"ח], וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו ותורתו אימתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, נאמר כאן מן הבקר עד הערב, ונאמר להלן [בראשית א'] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ועל דבר זה רמז הכתוב. עד מתי יושבין בדין, עד זמן סעודה, והיא שעה ששית, שהיא שעת מאכל תלמידי חכמים, וכן הוא אומר אשרך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. מניין לדיין שלא יעשה סניגוריא לדבריו, שמביא ראיות ומתכוין להעמיד דבריו שאינן נכונין, אע"פ שאין בלבו לדון כך, ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק, וכן לא יושיב לפניו תלמיד בור. וכן אם יודע בחבירו שהוא גזלן לא יצטרף עמו לא לדין ולא להעיד, והרי כל אלה בכלל מדבר שקר תרחק, כמו שמבואר בפרק שבועת העדות [שבועות ל' ע"ב]. וכך היו (בקיאי) [נקיי] הדעת שבירושלם עושין, שלא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ואין יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ואין נכנסין לסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן, כמו שמבואר לפנים בפרק שלישי [כ"ג ע"א]. ומניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה ועדים מעידין אותו, שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי על צואר העדים, ת"ל מדבר שקר תרחק, אלא ידרוש ויחקור ויתכוין להעמיד דבר על מכונו בכל כחו, ואם אי אפשר לו בעניין אחר ידין על פי העדים, הואיל ואינו יכול לפוסלן. אמרו חכמים בקש קהלת לדין דינין שבלב שלא בעדים והתראה, שנ' [קהלת י"ב] בקש קהלת למצוא דברי חפץ, יצתה בת קול ואמרה, כתוב יושר דברי אמת, [דברים י"ז] על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים, כמו שמבואר בסוף פרק ארבעה ראשי שנים [ר"ה כ"א ע"ב].
וכן יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגהינם פתוחה לו מתחתיו, שנ' [שה"ש ג'] הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגומ' כולם אחוזי חרב [מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו] מפחד בלילות, מפחדה של גהינם שהיא דומה ללילה, ומקרא זה נרמז על יושבי סנהדרין.
<h2>דף ז:</h2>
והמעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה, שנ' [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים תתן לך וסמוך לו לא תטע לך אשירה, ובמקום תלמיד חכם הרי הוא כאילו נטע אשירה אצל המזבח, שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך.
וראוי לדיינין להיות מתונים בדין ולדקדק עליו היטב ואחר כך לחותכו, שנ' [משלי ז'] אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו, ובלבד שלא יתכוון הדיין לענות הדין ולאחרו, שעינוי הדין עון גדול הוא, שנ' [ויקרא כ"ו] יען וביען במשפטי מאסו, כמו שמבואר בפרק במה מדליקין [שבת ל"ג ע"א]. ודרך הדיינין להתעטף בטליתן כדי לישב באימה ולכוין דעתן לדין, כמו שמבואר בפרק יציאות השבת [שם י' ע"א]. מלך במשפט יעמיד ארץ [משלי כ"ט], מקרא זה על הדיין הוא רמז, אם דומה דיין בתלמודו למלך שאינו צריך לכלום, יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה, ואם דומה דיין לכהן המחזר לבית הגרנות שמלקט מזה מעט ומזה מעט, יהרסנה. ודיין שיש לו רב בעירו ראוי לו לילך אצל רבו ולשאול ממנו, כמו שמבואר ביבמות בפרק בית שמאי [ק"ט ע"ב]. עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן, ואפילו תלמיד היושב לפני רבו, ויש מגדולי חכמי התלמוד כשהיה דין בא לפניהם היו מקבצין עשרה תלמידים לפניהם לישא וליתן עמהם באותו הדין, כדי שישאו כולן עמו בעול הכבד הזה ולא יהיה מוטל עליו לבדו. וכן יש שהיתה באה ספק טריפה לידו והיה צריך להורות בה, והיה מקבץ כל טבחי העיר לישא וליתן עמהם להקל מעליו עול ההוראה, וכל שכן אם יש לו רב שראוי לו לילך לשאול לרבו, ועל זה נאמר [משלי י"א] שונא תוקעים בוטח, שאינו תוקע עצמו לדבר הלכה ואינו נשען על בינתו, כמו שמבואר ביבמות בפרק בית שמאי [שם], והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. אמרו חכמים [סוטה כ"ב ע"א] כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, שמקרא זה [רמז] על התורה הוא, ואינו ראוי לתלמיד להורות עד שיהא בן ארבעים שנה, אלא אם כן היה מופלג בחכמה. והמורין הלכה מתוך משנתן הרי אילו מכלי עולם, שאין ראוי להורות אלא מתוך התלמוד, שהוא מבאר טעמי המשניות ומדקדק עליהן, ופעמים שהוא מהפך ומוסיף [ומחסר] ומעמיד אותן שלא כהלכה, וכל זה מבואר בסוטה בפרק היה נוטל את מנחתה [שם].
ושפטתם צדק [דברים א'], צדק הדין ואחר כך חותכהו. ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, אפילו אם באו לדון בין בית לעלייה. ובין גרו, אפילו בין תנור לכיריים, שרוצין לחלק ביניהם ולתת לזה תנור ולזה כירים. לא תכירו פנים במשפט [שם], שעושה עצמו כאילו אינו מכירו, שלא ישא פנים לאחד מהן. ושוחד לא תקח [שמות כ"ג], לא הוצרך לומר שלא לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, שהרי כבר נאמר [דברים ט"ז] לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה לא תקח שוחד, אפילו אם נוטל בתורת שכר אסור, והנוטל שכרו לדון דיניו בטלין, ואם היה בטל ממלאכתו ונוטל שכר בטילותו הרי זה דינו דין, אלא שמכוער הדיין שנוטל שכרו לדון, ואם היה בטילותו דבר המוכיח, כגון שהיה ידוע שהיה משתכר במלאכתו כך וכך בכל יום, ומניח מלאכתו כדי לדון, הרי זה מותר לכתחילה ליטול מהם שכר בטילותו. ונראה בעיני שהדיין הפונה עצמו מכל עסקיו וממנים אותו הציבור עליהם, הרי זה רשאי ליטול שכרו מן הציבור, שהרי דייני גזילות שבירושלם היו נוטלין תשעים מנה מתרומת הלשכה, ואם לא היו מסתפקין בהן היו מוסיפין להם עוד כדי סיפוקן. וכן תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, כמו שמבואר בפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ו ע"א]. לא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים אסרה תורה. ומעשה בדיין אחד שהיה עובר במעברות הנהר, ובא אדם אחד והושיט לו ידו לסומכו והיה צריך להידיין לפניו, ואמר לו הדיין הרי אני פסול לדינך. וכן היה אחד שנטל הנוצה מעל ראשו של דיין, וכן מי שכיסה הרוק המוטל לפני הדיין, ופסל עצמו הדיין בדינו, שכל אלו בכלל שוחד דברים, וראוי לדיין לדקדק בעצמו שלא יהא לבו נוטה אחר אחד מהם. ומעשה בדיין אחד שהיה רגיל האריס שלו להביא לו סל של פירות בכל ערב שבת משדהו, פעם אחת הקדים והביא לו מיום חמישי, אמר לו הדיין מה יום מיומים, אמר לו הוצרכתי לבוא לדין ולפי דרכי הבאתי לך משלך כמנהגי, אמר לו הריני פסול לדינך, ובא לדון בפני התלמידים, וכשהיו יושבין לדונו הדיין היה מהרהר בלבו להפך בזכותו, ואמר ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך לבי נוטה, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. שוב מעשה באחד שהביא מנחה לפני הדיין והיה צריך להידיין לפניו ולא רצה לקבל ממנו ופסל עצמו גם כן לדינו, אמר לו סוף סוף איני רוצה להידיין לפניך קבל ממני דורון זה, שהמביא דורון לתלמיד חכם הרי הוא כאילו הקריב בכורים, שנ' [מ"ב ד'] ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, ואל תמנע ממני מצוה זו, שמע ממנו דברי טעם וקבל ממנו, ושלח הדיין דינו אצל חבירו, ואמר לו הרי אני פסול לדינו של זה ותדון אותו אתה, כסבור הדיין השני שהוא קרובו של ראשון, וסילק דין יתומים שהיה לפניו מפני דין זה, אמר משום כבוד התורה ראוי להקדים דין זה לשאר הדינים, כשראה בעל דינו כך נסתתמו טענותיו, היה רגיל הדיין הראשון שהיה אליהו בא אצלו ומלמדו סדר אליהו, ומאותו המעשה נסתלק ממנו, עד שישב בתענית ובקש רחמים עד שחזר אליו, ואעפ"כ לא בסבר פנים כבראשונה. אין ראוי לדיין לדון לא אוהבו ולא שונאו, שאין יכול לראות חובה לאוהב ולא זכות לשונא. אין ראוי לו לדיין לשאול כלים וכיוצא בהם מאחרים, לפי שפעמים באין לפניו לדין ולבו נוטה אחריהם והרי הוא פסול לדינם, ואם יש גם לו להשאיל לאחרים הרי הוא שואל ומשאיל וכשר. ומעשה בדיין אחד שהיה שואל מבית עשיר אחד, אע"פ שלא היו שואלין ממנו, לפי שלא היה כנהנה מהם, אלא חשיבות הוא להם שהיו משאילים לו, לפי רוב מעלתו. תלמיד חכם שאוהבין אותו בני עירו, אינו אלא מפני שאינו מוכיח אותם בדברי שמים, וכל אלו בפרק שני דייני גזילות [ק"ה ע"ב]. מצוה בנידונין שיעמודו, שנ' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ואם רצו בית דין להושיב שניהן מושיבין, אבל לא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומרים לו קצר דבריך, שנ' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך, שיהו שניהן שוין, שלא יסתתמו טענותיו של אחד אם רואה שנושאים פנים לחבירו כלום. תלמיד חכם ועם הארץ הבאים לדין מושיבין שניהן, מפני כבוד תלמיד חכם, ואם לא רצו לישב, תלמיד חכם מפצירין בו ועם הארץ אין מפצירין בו לישב. בשעת גמר דין צריך שיהיה הדיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, ואם היה אחד מהם תלמיד חכם חייב הדיין לעמוד מפני כבוד תורתו, ובשעת גמר דין אי אפשר לו בעמידה לפי שצריך הדיין בישיבה, כיצד הוא עושה, עומד ויושב כאדם המתיר שרוך נעלו, שיש כאן קצת עמידה וקצת ישיבה, ומוצא שום תואנה בעמידתו, שלא יהא הדבר ניכר שעומד מפני תלמיד חכם ויסתתמו טענותיו של בעל דינו. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. העדים מעידין כל עדותן בעמידה, ואם היה אחד מהם תלמיד חכם מעיד בישיבה מפני כבוד תורתו, ועם הארץ מעיד בעמידה, ואין לחוש על העד שמא יסתתמו טענותיו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שבועת העדות. כתב רבינו משה בפרק כ"א [דהלכות סנהדרין ה"ה], כבר נהגו כל בתי [דיני] ישראל מאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילה, ונראה בעיני שאין לקיים מנהג זה שאמר רבינו משה אלא בדיני ממונות, אבל באיסורי תורה כגון אם העידו עדים על אשה להתירה לבעלה או לאוסרה לבעלה, אין כח בחכמים להכשיר עדותן בישיבה, ואם באו העדים לחזור בעדותן יכולין לחזור בהן עד שיעידו עדותן בכשרות, שהיושב פסול לעדות, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שבועת העדות. וכן נראה בעיני שהעדים שהעידו עדותן בלילה יכולין לחזור בהם, לפי שחקירת העדים בתחלת דין ואין תחילת דין בלילה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראוהו בית דין. תלמיד חכם שהיה גדול מן הדיין ואינו כבודו לילך להעיד בפניו הרי זה לא ילך לפניו, בד"א בדיני ממונות, אבל באיסורין אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. תלמיד חכם ועם הארץ שיש להם דין, לא יכנס התלמיד חכם לפני הדיין שהוא רבו בלא בעל דינו, שנראה כנכנס לערוך הדין לפניו, ואם יש לו עת קבוע ליכנס ללמוד לפניו נכנס בעת שרגיל ליכנס לפניו ואינו חושש, וכל זה מבואר בפרק שבועת העדות [שבועות ל' ע"ב].
<h2>דף ח.</h2>
אפילו דין של פרוטה יהא חביב על הדיין כדין של מאה מנה, שנ' [דברים א'] כקטון כגדול תשמעון, ואם קדם לבוא לפניו דין של פרוטה יתעסק בו תחלה, ודין תלמיד חכם ראוי לקדום לשאר הדינין מפני כבוד התורה.
וראוי לו לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש שלא ינהוג בהם מנהג בזיון. וכן ראוי לו לדיין שיסבול את הציבור עד כאשר ישא האומן את היונק, כמו שכתוב במשה, וכן הוא אומר [דברים א'] ואצוה את שופטיכם אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, וכן הציבור מוזהרין שתהא אימת הדיין עליהם, שנ' [שם] ואצוה אתכם. אם רואה הדיין שאין הציבור שומעין לו, ראוי לו להטיל אימתו עליהם, וכן בדוד הוא אומר [דה"א כ"ח] שמעוני אחיי ועמי, אם אתם שומעים לי הרי אתם אחיי, ואם לאו על כורחכם אתם עמי ואני רודה בכם במקלות, ובלבד שיהא לבו לשמים. וכל פרנס שמטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים עונש גדול הוא, והרי הוא בכלל נותני חיתיתם בארץ החיים, והרי הם בכלל הרשעים הגמורים שכתוב עליהם [ישעיה ס"ו] ויצאו וראו בפיגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגומ', כמו שמבואר בפרק ראשון של ראש השנה [י"ז ע"א]. שלשה שישבו לדין ושלחו שלוחם להזמין בעלי דינין, צריך שיאמר משם כולם, ואם אמר משם אחד מהם לא אמר כלום, והמסרב על דבריו אינו חייב נידוי, ואם היה יום הקבוע לבית דין לישב בדין אע"פ שאמר משם האחד כאילו אמר משם כולם, שהדבר ידוע שכולם הם מקובצים שם.
<h2>דף ח:</h2>
דיני נפשות בעשרים ושלשה, והם הנקראין סנהדרין קטנה, וכולן היו מוסמכין. וכן המוציא שם רע על אשתו שלא מצא לה בתולים, במקום שיש לחוש שמא יבואו עדים שזינתה ויצטרכו לדין דיני נפשות דנין מתחלה אפילו על הממון בעשרים ושלשה. ואם הביא הבעל עדים שזינתה אשתו והעידו בפני שלשה, ובאו עדים אחרים והזימום, שוב אין לחוש על דין האשה שמא יצטרכו לדיני נפשות, שהרי הוזמו עדיה, ודנין על הממון בשלשה. וכן שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנ' [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
<h2>דף ט:</h2>
הבעל שהביא עדים שזינתה אשתו, והביא אביה עדים והזימום לעידי הבעל, עידי הבעל נהרגין, שהרי באין לחייבה מיתה, והתורה אמרה [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם, ואינן משלמין ממון על שהיו באין להפסידה כתובתה, שאין אדם נדון בשתי דינין, להתחייב מיתה ותשלומין. חזר הבעל והביא עדים והזימום לעידי האב, עידי האב נהרגין, שהרי היו באין להרוג עידי הבעל הראשונים, ומשלמין ממון לבעל, שהיו באין לחייבו בכתובת אשתו שלא כדין, ואע"פ שהן נידונין במיתה ובתשלומין, הרי אינן נדונין שני דינין בשביל גוף אחד, אלא בשביל שני גופין, המיתה בשביל עידי הבעל, והממון בשביל הבעל עצמו, והרי הן כמי שמעידין שתי עדיות, על הממון לבד ועל הנפשות לבד.
<h2>דף י.</h2>
מי שבא לבית דין והעיד איש פלוני בא על אשתו, הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה, שהוא נאמן על הרחוק ואינו נאמן על אשתו שהיא קרובה לו, ומחלקין דיבורו. וכן מי שהעיד ואמר איש פלוני רבעני לרצוני, נאמן על חבירו ומצטרף עם אחר להורגו, ואינו נאמן על עצמו. [מלקות ארבעים דנין אותו בשלשה מומחין].
<h2>דף י:</h2>
קידוש החודש כשהיו מקדשין את החודש על פי הראייה היו מקדשין בשלשה דיינין מומחין. עיבור השנה כשהיו מעברין את השנה בתחלה על פי בית דין, היו מתחילין בשלשה דיינין, שאם היו אומרין כולן או רובן לעיין בדבר אם צריכה שנה זו להתעבר אם לאו, מוסיפין עליהן עוד שנים אחרים, ונושאין ונותנין בדבר חמשה דיינים, ואם נראה להם לכולן או לרובן לעבר, מוסיפין עליהן עוד שנים, הרי שבעה, ומעברין, לפי שאין מניין פחות משבעה.
<h2>דף יא.</h2>
בני חבורה שפשע אחד מהן, אינו רשאי להיות אחד דילטור על חבירו, ומעשה באשה אחת שבאה לבית מדרשו של ר' מאיר אמרה לו אחד מכם קדשני בביאה, כתב ר' מאיר גט ונתנו לה, וכתבו כולם ונתנו לה, וכן כתוב [עזרא י'] ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות, ולא רצה להיות דילטור על חביריו ולהוציא עצמו מן הכלל אע"פ שהוא היה צדיק ולא חטא, וכן בכל הדומה לזה.
<h2>דף יא:</h2>
ואין מעברין את השנה אלא ביום, ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת, וכן אין מקדשין את החודש אלא ביום, ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש. ועקר העבור היה כדי להשוות שנות החמה עם שנות הלבנה כדרך שאנו עושים, לפי שהחודש אנו מונין לחודשה של לבנה, שהתורה אמרה [שמות י"ב] החודש הזה לכם, והוא חידוש הלבנה, וחודש מגזירת חידוש הוא, והשנה אנו צריכין למנות לפי התקופה, שלא יתרחק חודש ניסן מתקופת ניסן, שנ' [דברים ט"ז] שמור את חודש האביב, שיהא חודש ניסן בזמן אביב, וכן חג הסוכות נקרא חג האסיף שיהא בזמן האסיף, ואילמלא העיבורים היו באין פעמים ביומי שבט או ביומי תמוז. בימי החכמים הקדמונים לא היו עושין כדרך שאנו עושין שבעה עיבורים במחזור, אלא היו מעיינין בכל שנה ושנה ומחשבין התקופה ורואין זמן האביב וזמן פירות האילן, ולפי הזמן ולפי הצורך היו מדקדקין בכל שנה ורואין אם היא ראויה להתעבר ואם לאו. אם היתה שנת רעבון [לא היו מעברין אותה], כדי שימהרו לאכול מן החדש, שאסורין בו עד יום הנפת העומר. וכן פעמים היו מעברין מפני עולי רגלים ומפני צרכים אחרים. ואין מעברין אלא אדר כדרך שאנו עושים, ואם לא עיברו עד יום שלשים באדר שוב אין מעברין, הואיל וראוי לקובעו ניסן, וכל ישראל היו עושין על פי בית דין הגדול שבארץ ישראל. משהוכפלו הצרות בעוונותינו ונתמעטו בתי דינין, ובטל בית דין הגדול שבארץ ישראל, ובטלה הסמיכה, הוצרכו לעשות האחרונים חשבון ידוע ודבר מכוון לכל, שלא יהיה מחלוקת בין הגליות על הקביעות, וכן בטל קידוש החודש, אלא הכל אנו עושין על פי חשבון מכוון וידוע לכל.
<h2>דף יג:</h2>
הסמיכה שהיו עושין חכמים בארץ ישראל כך היא, כשהיו רואין תלמיד שהגיע להוראה וראוי להורות הוראה ולדון דינין, היו מתוועדין שלשה חכמים מוסמכים וסומכין אותו, ולא שצריכין לסמוך ידיהם עליו, אלא סומכין אותו בשמו וקוראין אותו רבי ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות. והתלמידים היו מקלסין אותו בחכמתו, ומשוררין לפניו כדרך שעושין לחתן ביום חתונתו.
<h2>דף יד.</h2>
ופעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו, מה עשה ר' יהודה בן בבא שהיה מגדולי חכמי ישראל, לקח שני חכמים עמו והלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם עם חביריו חמשה זקנים, ר' מאיר, ור' יהודה, ור' יוסי, ור' שמעון, ור' אלעזר בן שמוע, וכולם היו מחכמי המשנה, כיון שהכירו בהם האויבים אמר להם בניי רוצו, אמרו לו [ר' אתה] מה תהא עליך, אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות אונכלאות של ברזל ועשו כל גופו ככברה, והוא היה אחד מעשרה הרוגי מלכות. ור' מאיר היה מוסמך כבר מקודם על ידי ר' עקיבא, אלא שלא קיבלו התלמידים סמיכתו לפי שהיה בחור, והוצרך אחר כך לסומכו ר' יהודה בן בבא. מעשה בתלמיד אחד שהיה נשמט שלא יסמכו אותו, לפי שהיה בורח מן השררה, כיון ששמע שאין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עוונותיו, המציא עצמו לסמיכה. וחכם שסמכו אותו על דעת שיש בו חכמה יתירה ולא מצאו בו חכמה יתירה כל כך, אין מורידין אותו, הואיל ועלה לא ירד, כמו שמבואר לפנים בפרק שלישי [ל' ע"ב].
<h2>דף יד:</h2>
הוצרך אחד מבני סנהדרין גדולה לצאת, אם ישארו שם עשרים ושלשה כשאר סנהדרין קטנה יצא, ואם לאו לא יצא, שאין רשאין לצאת (את) כולן אלא לדבר מצוה.
נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועים, כגון שהיו פירות שהרקיבו או יין שהקרים, שאין הכל בקיאין בשומתו, צריך לפדותן בשלשה לקוחות, [ואפילו אחד מהן גוי,] ואפילו אחד מהן בעלים, ונותנין אותן למי שירצה ליקח אותן ביותר.
<h2>דף טו.</h2>
אין פודין מטלטלין של הקדש אלא בשלשה, שצריכין לשומן שלשה בני אדם הבקיאין בשומא, ואם היו קרקעות של הקדש צריכין לשומן עשרה בני אדם ואחד מהן כהן. וכן האומר דמי פלוני עלי שמין אותו כעבד, ועבד הוקש לקרקעות, שנ' [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם, לפיכך צריך עשרה בני אדם בשומתו.
<h2>דף טז.</h2>
אע"פ שדנין דיני נפשות בעשרים ושלשה, שהם סנהדרין קטנה, עיר הנדחת אין דנין אותה אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחת. וכן שבט שהודח לעבוד ע"ז אין דנין אותו אלא בבית דין הגדול. וכן נביא השקר, וכן כהן גדול שנתחייב [בדיני נפשות], אין דנין אותו אלא בבית דין הגדול, ואם נתחייב בדיני ממונות, דנין אותו בשלשה כשאר בני אדם. אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין הגדול של שבעים ואחד, וכן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.
<h2>דף טז:</h2>
צותה תורה למנות שופטים ושוטרים על ישראל בכל עיר ועיר ובכל שבט ושבט, שנאמר [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך, והשוטר הוא הרודה את העם על פי השופט.
עיר היושבת על הספר אין דנין אותה כדין עיר הנדחת, שנ' [דברים י"ג] מקרבך, מקרבך ולא מן הספר, והרי אלו נידונין כיחידים.
סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד, שנ' [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן, שנ' [שם] והתיצבו שם עמך, הרי שבעים ואחד, והם היו יושבין בלשכת הגזית אצל העזרה, שנ' [דברים ט"ז] אצל מזבח ה' אלהיך, וכל ישראל עושים על פיהם, שנ' [שם י"ז] וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך, והם היו ממנין סנהדרין קטנה בכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ לא היו מושיבין בכל עיר ועיר, אלא היו מושיבין סנהדרין קטנה בכל פלך ופלך לדון שם דיני נפשות, כמו שמבואר בסוף פרק ראשון של מכות [ז' ע"א]. ונראה בעיני שמעת שבטלו דיני נפשות לא היתה סנהדרין [קטנה] יושבת בחוצה לארץ, ולא היו שם מוסמכין כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף יז.</h2>
אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה, ובעלי קומה, ובעלי מראה, [ובעלי זקנה,] ובעלי כשפים, שלא יוכלו להטעותם בכשפים, ויודעים בשבעים לשון, ואפילו שלשה מהם שנים שיודעים לדבר ואחד שמבין אע"פ שאינו יודע לדבר, כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.
<h2>דף יז:</h2>
אין מושיבין סנהדרין קטנה בעיר אלא אם יש בה מאה ועשרים בני אדם. כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, בית דין מכין וחובשין, קופה של צדקה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה, בית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, ורופא, ואומן למול, וטבח, ומלמדי תינוקות.
<h2>דף יח.</h2>
כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין עליו, ואינו מעיד אלא בפני המלך, שאינו כבודו להעיד לפני דיין הקטן ממנו, וחולץ לאשת אחיו, אבל אינו מיבם, לפי שכהן גדול אסור באלמנה, אבל אחיו חולץ או מיבם לאשתו, ואינו מטמא כהן גדול לשום אחד מקרוביו, לפיכך מת לו מת אינו יוצא אחרי המטה כל עקר, שמא יטמא לו, וזהו שנ' [ויקרא כ"א] ומן המקדש לא יצא, מקדושתו לא יצא. כשהוא עומד בשורה לנחם אחרי' בחזירתם מבית הקברות, סגן הכהנים עומד מימינו והאבלים ושאר כל העם משמאלו, ואומר להם תתנחמו. וכשאחרים מנחמין אותו, כל העם אומרין לו, הרי אנו כפרתך, כלומר שיתכפר בהן ולא תגיע אליו עוד רעה, והוא אומר להם, תתברכו מן השמים, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל.
מלך לא דן ולא דנין אותו, לפי שאינן יכולין לכופו לדין, בד"א במלכי ישראל, אבל אם היה מלך ממלכי בית דוד, דן ודנין אותו, שנ' [ירמיה כ"א] בית דוד דינו לבקר משפט, והואיל והוא מצווה לדון אחרים, דנין אותו, שנ' [צפניה ב'] התקוששו וקושו, קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. ולא חולץ המלך לאשת אחיו, שאינו כבודו שתרוק האשה בפניו, וכן אינו מיבם, וכן אחיו אינן חולצין ולא מייבמין את אשתו, שאין אלמנתו של מלך ראויה להנשא לאחרים.
<h2>דף יט.</h2>
תקנו חכמים שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה קטן אחריה, משום מעשה שהיה שגנבו פריצים בנה מאחריה והיא הלכה לבקש את בנה ואנסו אותה. ועוד תקנו שיהו שתי נשים יושבות בבית הכסא ומספרות יחד, שמא יכנס איש פתאום עליהן ויתייחד עמהן.
<h2>דף כ.</h2>
מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש, שהיא מיטה של עור שנתון עור במקום סירוגיה.
<h2>דף כ:</h2>
כשיוצא למלחמה יוצא על פי בית דין הגדול של שבעים ואחד, ופורץ גדירות בכל מקום שירצה כדי לעשות לו דרך לחיילותיו, ודרך המלך אין לה שיעור אלא הכל לפי צורך חיילותיו, וכל העם בוזזין ונותנין הביזה לפניו והוא נוטל חלק בראש, והאוצרות הנמצאים למלכים הם למלך, ושאר ביזה שבוזזין מחצה למלך, וכל האמור בספר שמואל בפרשת המלך מלך מותר בו.
<h2>דף כא.</h2>
ולא ירבה לו נשים אלא עד שמונה עשרה, שכבר היו לו לדוד שש נשים, שנ' [ש"ב ג'] ויולדו לדוד [בנים] בחברון וגו', ואמר לו הנביא, [שם י"ב] ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, ולא אסרה תורה להרבות נשים אלא למלך, אבל ההדיוט לא נאסר להרבות.
<h2>דף כא:</h2>
ולא ירבה לו סוסים, אלו הן סוסים הבטלנים שאינן צריכין לו, ואפי' סוס אחד בטל הוא עובר עליו, ואם היה צריך להחליף לו, כדרך שמחליפין הסוסים שלא לייגעם יותר מדאי, הרי זה מותר. וכן כל מה שצריך לרכבו ולפרשיו הכל לפי רוב חיילותיו, רשאי להרבות, ולא אסרה תורה אלא סוס בטל שאין בו צורך. וכסף וזהב לא ירבה לו, לא אסרה תורה אלא להרבות בלי צורך, אבל מה שצריך ליתן שכר לחיילותיו רשאי להרבות בכל שנה ושנה לפי צורכן, ואפי' ליתן להם בריוח. וכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים, ושני תורות הוא כותב לו, אחת שמונחת לו בבית גנזיו, ואחת שיוצאה ונכנסת עמו, ועושה אותה כמין קמיע ותולה אותו בזרועו, הא כיצד, יוצא ונכנס והיא עמו, יושב בדין והיא אצלו, מיסב והיא נגדו, שנ' [תהלים ט"ז] שויתי ה' לנגדי תמיד, אבל אינו נכנס בה לבית המרחץ ולא להשתין מים, שנ' [דברים י"ז] והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, במקום שראוי לקרות בו. וכל אדם חייב לכתוב לעצמו תורה אחת, ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, שנ' [שם ל"א] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.
<h2>דף כב.</h2>
אין רוכבין על סוסו של מלך, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו לא כשהוא ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ, שנ' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.
<h2>דף כב:</h2>
מלך מסתפר בכל יום, שנ' [ישעיה ל"ג] מלך ביופיו תחזינה עיניך, כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט מסתפר אחת לשלשים יום, שכן כתוב בספר יחזקאל [מ"ד] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, שילוח פרע זהו גידול שער, ולא נאסרו בגידול שיער אלא בזמן שבית המקדש קיים שהיו נכנסין לעבודה.
<h2>דף כג.</h2>
ואין אחד מבעלי דינין יכול לפסול עדיו של חבירו בשום עניין, אלא אם כן נמצאו קרובים או פסולים.
היה בית דין בעיר אחרת, המלוה יכול לעכב על הלוה ולומר לו נלך לדון לפני בית דין יפה, ובית דין שבעירו כופין אותו שילך לדון שם, לפי שעבד לוה לאיש מלוה, אבל הלוה אינו יכול לכוף את המלוה, שיכול לומר לא על דעת כן הלויתי מעותיי שאוציא הוצאות לילך לדון בעיר אחרת, וכופין את הלוה לעשות דין למלוה בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול לבית דין הגדול כותבין ושולחין ושואלין, ואם אמר המתחייב כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. וכתב רבינו משה בפרק שישי דהלכות סנהדרין [ה"ח], בד"א כשהיו עדים או ראייה למלוה אבל טענה ריקנית אין מחייבין את הלוה לצאת כלל, ונראין לי דבריו. ועוד דימה הנגזל והניזק למלוה, ולא נראו לי דבריו בזה, שלא אמרו טעם המלוה אלא לפי שעבד לוה לאיש מלוה, שהוא משועבד לו על שההנהו ועשה לו טובת הנאה להלוות לו מעותיו בחנם, אבל בשאר תביעות כך דין הטוען כדין הנטען, וכופין אותו ודן בעירו. הנתבע לדין לפני הדיין צריך לילך אחר הדיין בכל מקום שהוא הולך, ואם אינו הולך ראוי לדיין לכתוב עליו כתב נידוי, ולא אמרו אפי' ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד אלא בעדי החודש, שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא, כמו שמבואר בפרק אחרון של ראש השנה [ל"א ע"ב].
דיני ממונות בשלשה כמו שביארנו, ובעלי דינין בוררין להן זה דיין אחד וזה דיין אחד, ובלבד שלא יהא הדיין קרוב או פסול, ושני הדיינין בוררין להם עוד דיין שלישי, ואע"פ שאין בעלי דינין מתרצין בו שניהן, ואם רצו בעלי דינין לברור להם דיין השלישי שלא מדעת הדיינין הדיינין מעכבין עליהן, וכך היו בקיאי הדעת שבירושלם עושים, שלא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם, ואין יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ואין נכנסין לסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. אין אחד יכול לפסול לו הדיין שבורר לו חבירו, אלא גם הוא בורר אחר כנגדו, ואע"פ שאינן מומחין אלא הם מן הערכאות שממנין אותם התגרים עליהם לדון על פי המנהגות ויודעין קצת דינין ששואלין מן החכמים. ואם היו עמי הארץ, שאינן יודעין לדון כלל, יכול כל אחד לפסול דיינו של חבירו ולומר איני רוצה שידיניני אדם שאינו יודע לדון, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. ונראה בעיניי שלא אמרו שאינו יכול לפסול דיינו של חבירו אלא כשבא לברור כיוצא בו, אבל אם בא לברור דיינין מומחין ובית דין יפה בעירו, יכול לפסול דיינו של חבירו ולומר בית דין יפה אני רוצה, שהתורה אמרה [דברים ט"ז] צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף כד.</h2>
אמר אחד מבעלי דינין לחבירו נאמן עלי אבא, או נאמן עלי אביך בדין זה להעיד, או לדון, או שאמ' נאמנין עלי לדון שלשה רועי בקר, אע"פ שהן עמי הארץ שאינן יודעין בדין כל עיקר, אם נגמר הדין על פיהם הרי זה אינו יכול לחזור בו, ואפילו אם חייבו אותו לשלם, משלם, ומוציאין ממנו ממון על פיהם, וכל שכן אם בא הוא להוציא ממון מחבירו ופטרו אותו שנפטר על פיהם. בד"א בשקבל עליו הקרוב או הפסול במקום עד אחד כשר, או במקום דיין אחד כשר, אבל אם קיבלו עליו במקום שנים להעיד או לדון, הרי זה יכול לחזור בו אפי' לאחר גמר דין, ואפי' אם בא להוציא הוא ממון מאחרים, הואיל ועשה שתי הפחזאות, לקבל עליו הפסול במקום כשר ולקבלו במקום שנים. עד שלא נגמר הדין יכול לחזור בו הנתבע, ואפי' אם קבל עליו הקרוב או הפסול במקום אחד, ואין מוציאין ממנו ממון על פיו. בא להוציא הוא ממון מאחרים, וקיבל עליו הקרוב או הפסול במקום אחד, ורוצה לחזור בו התובע קודם גמר דין, הרי זה ספק, שיש לומר הואיל ולהוציא ממון הוא בא אינו יכול לחזור בו אפי' קודם גמר דין, או יש לומר הואיל ולא נגמר הדין יכול לחזור בו אע"פ שצריך להוציא ממון מאחרים, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. קיבל עליו דבר זה בקניין, אע"פ שקיבל עליו הקרוב או הפסול במקום שני עדים, או במקום שלשה דיינים, הרי זה אינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין, שאין לאחר קניין כלום, כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וכך ביאר רבינו יצחק בפסקיו. וכן אם היה חייב לו חבירו שבועה, אע"פ שהיה מן הנשבעין ונוטלין, ואמר לו זה תדור לי בחיי ראשך ותטול, אינו יכול לחזור בו, הואיל ונגמר הדין בכך, ונודר לו בחיי ראשו ונוטל, ומוציא ממון בשבועה קלה כזו אע"פ שלא קנו מידו.
<h2>דף כד:</h2>
אלו הן הפסולין בין להעיד בין לדון, המשחק בקוביא, ואפילו בקליפי אגוזים ורימונים, ואין לו אומנות אחרת אלא היא, הרי זה פסול מדברי סופרים, לפי שאינו עוסק ביישובו של עולם, ואם יש לו אומנות אחרת בלא היא, כשר. וכן מפריחי יונים, שמשחקין בהם ומתנים שכל מי שתקדים יונתו לבוא ינצח את חבירו, הם פסולים מדברי סופרים, כדרך משחקי קוביא, שאינן עסוקין ביישובו של עולם. וכן המלוה והלוה ברבית, ואם היתה רבית האסורה מן התורה הן פסולין מן התורה, ואם היתה רבית האסורה מדברי סופרים הם פסולים מדברי סופרים. וכן הסוחרים בפירות שביעית, שהם עוברים על מה שאמרה תורה [ויקרא כ"ה] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואין פסולן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאין בהם אלא מצות עשה, ואם הם [חשודים לעבור על מצות עשה אינן] חשודין לעבור על לא תעשה שכתוב בעדות, [שמות כ'] לא תענה ברעך עד שקר, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף כה.</h2>
מי שהעידו עליו שני עדים שהלוה ברבית, האחד העיד עליו שהלוה [ברבית] לפלוני, והאחד העיד עליו שהלוה לי ברבית, הרי זה פסול על פיהן, ואע"פ שזה שהעיד שהלוה לו ברבית הוא רשע, שהלוה ברבית פסול לעדות, אמרו חכמים אין אדם משים עצמו רשע, והרי הוא נאמן לפסול את חבירו ואינו נאמן לפסול עצמו, וכן כל הדומה לזה.
מעשה בטבח אחד שיצאת טריפה מתחת ידו, שמכר את הטריפה בחזקת כשירה, והעבירו אותו חכמים ממלאכתו ופסלו אותו לעדות, הלך וגידל שערו וצפורניו ומראה עצמו שמצטער ועושה תשובה, ולא רצו חכמים להכשירו, אמרו שמא בערמה הוא עושה, ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו. שנים שבאו (לעיר) [מעיר] שרובה גוים, האחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל, והאחד אין אדם מכירו אלא חבירו מכירו, הרי זה אינו יכול להעיד עליו, שאם כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק שני של ראש השנה [ה"א], וכבר כתבנו זה בפרק שני של כתובות.
<h2>דף כה:</h2>
כל הפסולין שחזרו בהן ועשו תשובה מקבלין אותן לעדות מן התשובה ואילך, ואימתי היא חזרתן שיהו ראויין לקבל עדותן, משחקי בקוביא משישברו את פסיפסיהן, ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו בחנם אינם משחקין בהן. מלוי ברבית משיקרעו את שטריהן, ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו לגוי אינם מלוין ברבית. מפריחי יונים משישברו את פגמן, שהן כעין לוחות קטנות שמקשקשין בהן ליונים, ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו בחנם אינם עושין. סוחרי שביעית אימתי חזרתן, כשתגיע שביעית אחרת ויבדלו, שאינם נושאין ונותנין עוד בפירות שביעית כל עיקר.
הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן, אע"פ שאין בה אלא מפני דרכי שלום, הרי זה פסול מדברי סופרים. וכן החמסן, שאונס דבר מחבירו ונותן לו דמיו כדי שויו, אע"פ שלא גזל ממנו ממון, הרי זה פסול.
[הרועים פסולים, לפי שמרעין בהמותיהן בשדות של אחרים] והרי הם בכלל גזלנים, אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה, [וסתם רועה פסול,] והוא שהיה רועה בהמותיו, אבל אם היה רועה בהמות של אחרים כשר, שאין אדם חוטא ולא לו, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ ה' ע"ב]. המגדל בהמה דקה בארץ ישראל פסול, אע"פ שהוא אינו רועה אותן, ובחוצה לארץ כשר, והמגדל בהמה גסה אפי' בארץ ישראל כשר, לפי שאפשר לשומרה ואין דרכה להשמט ולרעות בשדות של אחרים כדרך בהמה דקה. וכן הגבאין שגובין המסיות של מלך והמוכסין שגובין המכסים שהן נוטלין יותר מן הראוי, וסתם גבאי כשר, עד שיוחזק שנוטל יותר מן הדין, וכן המוכסין.
<h2>דף כו.</h2>
הזורעים בשביעית בארץ ישראל שנוהגת איסור שביעית ושומרין פירותיהם ואינם מפקירים אותם לעניים, אם ברצונם הם עושים הרי הם פסולים, ואם הם אנוסים, שאונסן המלך לזרוע בשביעית כדי שיטול הוא עישור [הפירות שרגיל ליקח בכל שנה, הרי אילו כשרין, שאין להם לעבור] מצות המלך הואיל ואינו מתכוין להעבירם על הדת אלא להנאתו מתכוין, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף כו:</h2>
וכן החשוד על העריות פסול אפי' לעדות ממון, שהרי הוא חייב מלקות משום לא טובה השמועה.
האריס שגונב משדה הבעלים בימי הקציר ובימי הבציר הרי זה כשר, לפי שמורה היתר לעצמו, והוא שהיה דבר מועט, ודבר שנגמרה מלאכתו, שהפועל אוכל בו, וסבור בעצמו שהוא כפועל. ואיכרו שאינו אריסו נפסל אפילו על דבר מועט, ומעשה באיכר אחד שפסלו אותו על שגנב אשכול של תמרים.
מעשה שקברו המת ביום טוב ראשון, ונדו אותם חכמים, והכשירום לעדות, לפי שאינן בחזקת חשודין, כסבורין מצוה הן עושין, ואע"פ שהיו מנדין אותן, סבורין כפרה הן עושין להם. האוכלין צדקה של גוים ונוטלין אותה בפרהסיא פסולין לעדות, הואיל ומבזין עצמן בכך חשודין הן על הממון, והוא שיכולין ליטול בצינעה ומבזין עצמן ליטול בפרהסיא, אבל אם אינן יכולין ליטול בצינעה, הרי הן מחזרין אחר חייהן וכשרין. כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ופסול לעדות, וכל האוכל בשוק הרי זה ככלב ופסול לעדות, כמו שמבואר בקידושין בסוף פרק ראשון [מ' ע"ב]. ורבינו חננאל ביאר שם שלא נאמר כן אלא כשחוטף משל אחרים ואוכל, כמו הכלב, ולמד דבריו מתלמוד ארץ ישראל [ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ב], כמבואר שם בקונטרס הראייות בראיי' כ"ה. כל הפסול מדברי סופרים צריך הכרזה בבית דין, ועד שלא יכריזו עליו אינו בחזקת פסול, אבל הפסול מן התורה אינו צריך הכרזה, והרי הוא פסול משעה שעבר, ואם חתם בשטר אחר שנפסל, [השטר] פסול. אע"פ שסתם רועה פסול כמו שביארנו, צריך הכרזה בבית דין, ועד שלא יכריזו עליו אינו בחזקת פסול.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם למפרע הוא נפסל, שאם הוזם בתשרי על מה שהעיד בניסן כל עדיות שהעיד מניסן ועד תשרי כולן פסולין, שמאותה שעה נעשה רשע, ועד שהוזם בדיני ממונות פסול אפילו בדיני נפשות, שכל הפסול בדיני ממונות פסול בדיני נפשות. ונראה בעיניי שאף הפסול מן התורה אינו פסול אלא בדבר שהוא חשוד בו, והמקדש אשה בפני שני גזלנין חוששין לקידושיו וצריכה גט, שלא נפסל בדבר שאינו חשוד בו אלא מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראייות בסוף פרק שני של יבמות בראיי' ד'.
כל שהוא חשוד לעבור על לא תעשה שבתורה הרי הוא פסול מן התורה, שנ' [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (באיש), כל רשע הרי הוא עד חמס. וכן מי שהוא משומד לאכול נבילות, בין שהוא אוכל להכעיס שמניח ההיתר ואוכל האיסור, בין שהוא עושה לתיאבון שאוכל האיסור כשאינו מוצא ההיתר, הרי זה פסול מן התורה. וכן הגזלנין והמועלין בשבועות, בין בשבועת ממון בין בשבועה שאינה של ממון, כגון שנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב, או שאכל ונשבע שלא אכלתי, וכן כל כיוצא באלה הרי הן פסולין מן התורה.
<h2>דף כז:</h2>
אילו הן הקרובים שהן פסולין לעדות בין לזכות בין לחובה, שני אחים, כגון ראובן ושמעון, בין שהם אחים מן האב ולא מן האם, ובין שהם אחים מן האם ולא מן האב, וכן בנו של ראובן פסול להעיד לשמעון, ושמעון פסול לו, והוא הנקרא שני בראשון וראשון בשני. וכן בני ראובן ובני שמעון פסולין זה לזה, והן הנקראין שני בשני. אבל בן בנו של ראובן כשר לשמעון, והוא הנקרא שלישי בראשון, וכל שכן שהוא כשר לבנו של שמעון, שהוא שלישי בשני, אבל בן בנו של ראובן פסול לראובן, כמו שמבואר בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א], ובני שתי אחיות הרי הן כבני שני אחים, וכן בני אח ואחות.
<h2>דף כח:</h2>
הבעל הרי הוא כאשתו, וכן האשה הרי היא כבעלה, לפיכך בעל בתו של שמעון ובנו של ראובן פסולין זה לזה. ומז"ה אומר בפסקיו שאף בעל בתו של ראובן פסול לבעל בתו של שמעון, הואיל והנשים שניות הרי הן כאילו בעליהן שניים. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ב' שלא אמרו בעל כאשתו אלא כשאחד מהן קרוב לאשתו של חבירו, כגון בנו של ראובן וחתנו של שמעון, ובנו של שמעון וחתנו של ראובן, אבל חתנו של ראובן וחתנו של שמעון כשרין זה לזה, שלא אמרו בשניהם בעל כאשתו. היו שני נכריים נשואין שתי אחיות, פסולין זה לזה, הואיל ונשיהן אחיות אומרין בשניהן בעל כאשתו, אבל אם היה נשוי זה אחת מן האחיות וזה בת אחותה, אין אומרין בשניהן בעל כאשתו, וכשרין זה לזה, וכל שכן כששניהן נשואין בנות שתי האחיות או בנות שני אחים, וכך היא שטת המורה ושיטת רבינו האיי גאון, וכך היא גם כן שטת מז"ה בתשובותיו בתשובת ט"ו, והוא העיקר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. בעל אחותו פסול לו, וכן בן אחותו וחתן אחותו. ובעל אחות אביו פסול לו, וכן בן אחות אביו וחתן אחות אביו, וכן הוא פסול לחתן אחות אביו, שהוא לו בן אחי חמותו, וכן בעל אחות אמו פסול לו, וכן הוא פסול לבעל אחות אמו, שהוא בן אחות אשתו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב', וכן בן אחות אמו וחתן אחות אמו, וכן הוא פסול לחתן אחות אמו, שהוא לו בן אחות חמותו. וכן אחי אביו פסול לו הוא ובנו וחתנו, וכן הוא פסול לחתן אחי אביו, שהוא לו בן אחי חמיו, וכן אחי אמו פסול לו הוא ובנו וחתנו, וכן הוא פסול לחתן אחי אמו, שהוא לו בן אחות חמיו. כללו של דבר כל הקרוב לאשתו הרי הוא כאילו קרוב לו, לפי שבעל כאשתו ואשה כבעלה, ואין אומרין בשנים בעל כאשתו אלא אם היו נשואין שתי אחיות, כמו שביארנו, וכן אם היו נשואין שניהן אשה ובתה, שהוא פסול לחורגתו, וכשם שהוא פסול לחורגתו כך הוא פסול לבעל חורגתו, וכן הוא פסול לחורגו ולאשת חורגו שהיא כלת אשתו, ואומרין בזה בשניהם בעל כאשתו ואשה כבעלה, לפי שהן קרובות ביותר. וכל שחבירו פסול לו גם הוא פסול לחבירו, ששניהם קרובים זה לזה. כל הקרובים שפסולין להעיד זה לזה פסולין להעיד שנים מהן לאיש נכרי, לפי ששניהם כגוף אחד הם, והמקדש אשה בפני שני קרובים אינה מקודשת. בן חורגו כשר לו, וכן הוא כשר לבן חורגו, ואע"פ שראוי לומר בעל כאשתו ודומה כאילו הוא אבי אביו, אין אומרין בעל כאשתו בדור שלישי, כמו שביאר מז"ה, וכל שכן שהוא כשר לחתן חורגו. וכן אבי חמיו כשר לו, שאין אומרין בדור שלישי בעל כאשתו, כמו שביאר מז"ה. קרוב שנתרחק כשר, כגון שהיה חתנו ומתה בתו, אע"פ שיש לו בנים ממנה, כשרין זה לזה, ואם היה יודע לו עדות בשעה שהיה חתנו ואחר כך נתרחק, פסול, שצריך שתהיה ראיית העדות והגדתו בכשרות, כמו שביארנו בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. אבי החתן ואבי הכלה כשרין להעיד זה לזה. וכן קרוב מחמת קרוב כשר להעיד, כגון שיעיד אדם לאחי אחיו שהוא נכרי אצלו, שהיה לזה אחיו מן האב ולא מן האם, ולזה אחיו מן האם ולא מן האב. כשם שאין אדם יכול להעיד לאשתו נשואה, כך אינו יכול להעיד לאשתו ארוסה, וכן נראה בעיניי שמה שאמרו בעל כאשתו, בין באשתו נשואה בין באשתו ארוסה.
<h2>דף כט.</h2>
שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב החזק בדין ויהיה החזק רודף אחר בעל דין חבירו, או אחר הדיין להזיקו, אבל משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שנ' [דברים א'] לא תגורו מפני איש. וכן בני אדם שאינן שומעין לדין אתה רשאי שלא להיזקק להם עד שלא תדע להיכן הדין נוטה, כמו שמבואר לפנים בפרק שלישי בהלכת קרוב ונתרחק.
האוהב והשונא כשר להעיד, שלא נחשדו ישראל כשרים להעיד שקר מפני שנאה או מפני אהבה, אבל לדון פסול האוהב והשונא, לפי שאדם עשוי לטעות בדין, ושמא יהא לבו נוטה מפני שנאה או מפני אהבה. וכן שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, אסורין לישב יחד בדין. וכן כל אלו הקרובין הפסולין להעיד, פסולין לדון. וצריכין שלא יהו העדים קרובים לדיינים, ולא יהו הדיינים קרובין זה לזה, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ט]. סומא באחת מעיניו כשר להעיד, ופסול לראות הנגעים, שנאמר [ויקרא י"ג] לכל מראה עיני הכהן, ואם היה סומא בשתי עיניו פסול להעיד, שנ' [שם ה'] או ראה או ידע, וזה אינו רואה, ולדון דינין נראה בעיניי שאפי' סומא בשתי עיניו כשר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק בא סימן. הגרים הקרובים מעידים זה לזה, ואפילו אם היו אחים בין מן האב בין מן האם, לפי שהגר המתגייר הרי הוא כקטן שנולד, וכאילו אין שום אחוה ביניהם, כמו שמבואר ביבמות בפרק שני בהלכות השנייות [כ"ב ע"א].
כיצד בודקין את העדים, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהם ואומרין להם הזהרו בכם שמא עידי שקר אתם, ואתם מחללים בכבודכם, שאפילו המשכירים אתכם לכך מבזין אתכם ומזלזלין בכם וקורין אתכם אנשי בליעל, שנ' [מ"א כ"א] והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר בירך נבות אלהים ומלך. ואחר כך מוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהם, ואומרין לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו או פלו' אמר לי שהוא חייב לו. לא אמר כלום, שאין הודאת הלוה הודאה אלא כשהודה לפני המלוה, אבל כשהודה שלא בפני המלוה יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו. אפי' הודה בפני המלוה ואמר לו אני חייב לך כך וכך, צריך שיאמר לעדים אתם עדי בין שיאמר להם הלוה בין שיאמר להם המלוה והלוה שותק, אבל אם לא אמר להם אתם עדי, אע"פ שהודה הלוה למלוה בפני עדים, יכול לומר לו משטה אני בך, שלא אמרתי לך אלא כדרך שחוק והשטאה. אע"פ שכפר לו ואמר לא היו דברים מעולם, שלא הודיתי לך כלום, והעדים מעידים אותו שהודה לו בפניהם, יכול לחזור ולומר אמת שהודיתי לך, אבל בדרך שחוק והשטאה אמרתי כן, ואינו מתחייב בהודאתו. אם לא טען הוא מעצמו משטה אני בך, אין בית דין טוענין בשבילו, אלא אומרין לו הואיל ועדים מעידים שהודית לו תשלם לו, ומחייבין אותו לשלם, אלא אם יטעון שדרך השטאה אמר דבריו. וכן ביאר מז"ה שאם הודה הלוה שלא בפני המלוה, אין בית דין טוענין בשבילו, אלא מחייבין אותו לשלם על פי הודאתו, עד שיטעון הוא מעצמו ויאמר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי. אפי' הכמין לו עדים אחרי הגדר, ואמר לו מנה לי בידך ואמר לי הין, אמר לו תודה לי בפני עדים, אמ' לו מתיירא אני שמא תכוף אותי בדין, והרי אין בידי עכשיו לשלם, למחר אמר לו תנהו לי שהרי הודית לי באמת והעדים שמעו מאחרי הגדר, ואמר לו משטה אני בך, פטור. בדיני נפשות אע"פ שאין הנתבע יודע לטעון בית דין טוענין בשבילו, אבל המסית את חבירו לעבוד עבודה זרה אין בית דין טוענין בשבילו, שנ' [דברים י"ג] לא תחמול ולא תכסה עליו.
אחר שבדקו העד הראשון כמו שביארנו, מכניסין העד השני ובודקין אותו, אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאים ונותנים בדבר, שנים מן הדיינים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, זכאי, שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, חייב. כשזיכו השנים וחייב האחד, כותבין בפסק דין שלהם, מדבריהם נזדכה פלוני, שאם יכתבו פלוני ופלוני זיכה ופלוני חייב, הרי זה משום לא תלך רכיל בעמך, ואם יכתבו שכולם זיכו, הרי זה נראה שקר. ואם טעו בדין והוצרכו לשלם למתחייב על פיהם, השלישי אינו משלם כלום, שהרי הוא היה מזכה אותו ומחייב את חבירו, והשנים שחייבו אותו שלא כדין משלמין חלקם בלבד, שהרי כל הדין היה מוטל על שלשתן ובלא השלישי לא היו יכולין אלו לדון, ואלו לא קיבלו עליהם עול הדין אלא [על] חלקם בלבד. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואפילו שנים מזכין או מחייבין, ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינים, ומוסיפין עליהם שנים דיינים, שאין ראוי להוסיף פחות משנים, ועושין על ידי התוספת בית דין שקול לכתחלה, שהרי אותו שאמר איני יודע אינו ממניין הדיינים, ואם חזר לזכות או לחייב אין שומעין לו, אלא אם חזרו הדיינים לדעתו, כמו שמבואר למעלה בסוף פרק ראשון [י"ז ע"א]. כך היה מנהגן של אנשי ירושלם, מכניסין את בעלי דינין ושומעין דבריהן, ומוציאין אותן לחוץ ונושאים ונותנים בדבר, גמרו את הדבר מכניסין את בעלי דינין, גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, וצריך הדיין לשנות טענותיהן, שנ' [מ"א ג'] ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ח].
<h2>דף כט:</h2>
ומעשה באחד שהטמין עדים לחבירו בכילה, אמר לו מנה לי בידך אמר לו הין, אמר לו הערים והשוכבים יהיו עליך עדים, אמר לו איני רוצה, וכן היה אחד שהטמין עדים לחבירו בקבר, אמר לו מנה לי בידך אמ' לו הין, אמר לו החיים והמתים יהיו עליך עדים, אמ' לו איני רוצה, ואמרו חכמים הואיל ואמר איני רוצה יכול לומר משטה אני בך, ואין הודאתו הודאה, ואם שתק ולא אמר איני רוצה הרי הוא כאילו אמר הוא בעצמו התם עידיי, ושוב אינו יכול לטעון משטה אני בך. מעשה באחד שהיו קורין אותו קב מלא חובות, אמר וכי למי אני חייב כי אם לפלוני ופלוני, באו אותם ותבעו אותו לדין, אמרו חכמים יכול לטעון שלא להשביע את עצמו נתכוון הואיל והודה שלא בפניהם. כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו, לפיכך אם אמר בשעת מותו מנה לפלוני בידי, אין נותנין לו, שמא שלא להשביע את בניו נתכוון, ואם אמר תנו מנה לפלוני, נותנין לו, כמו שביארנו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב]. שכיב מרע שהודה בפני המלוה ואמר [לו] מנה לך בידי, הודאתו הודאה, ואע"פ שלא אמר אתם עידיי אין תולין דבריו בדרך השטאה, שאין אדם משטה בשעת מיתה, כמו שביארנו בפרק גט פשוט [קע"ה ע"א].
המודה לחבירו שחייב ליתן לו כך וכך, בין שהודה לו בפני שנים בין שהודה לו בפני שלשה, אם קנו מידו כותבין לו שטר, סתם קניין לכתיבה עומד, ואין הלוה יכול לעכב עליו בדבר, ואם לא קנו מידו אין כותבין שטר, שיכול לומר מלוה על פה קיבלתי עלי ולא מלוה בשטר, עד שיאמר להם כתובו וירשה אותם לכתוב. ואפילו אם קבץ שלשה ואמר להם היו עלי דיינים בהודאה זו, אין כותבין לו שטר בלא רשות הלוה אלא אם כן קבעו להם מקום למושב בית דין והלך המלוה וקבל לפניהם, ושלחו ללוה והזמינוהו לדין ובא ונתחייב לפניהם, או על פי עדים או על פי עצמו, הרי זה כדרך מעשה בית דין, וכל מעשה בית דין כותבין עליו שטר, ואין הלוה יכול לעכב בדבר. אמרו בית דין ללוה צא תן לו או חייב אתה ליתן לו, ולא שאל המלוה מהם שיכתבו לו, ויצאו מלפני בית דין, וחזר הלוה ואמר פרעתיו כמו שציויתם עלי, הרי זה נאמן, ואם בא המלוה ואמר כתבו לי שטר על שנתחייב לי, אין כותבין לו, שהרי זה אומר שפרעו, והיה לו לשאול שטר מתחלה בפני הלוה, שיזהר הלוה מלפורעו בלא השטר, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א]. הודה הלוה אחר כך שלא פרעו עדיין, ושאל המלוה שיכתבו לו שטר, הרי זה כותבין לו מעכשיו ולא מזמן ראשון מעת שנתחייב בפניהם, לפי שלא ידעו הלקוחות שיש עליו עד עכשיו מלוה בשטר, ולא נזהרו לקנות ממנו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. ואפילו הודה לחבירו בפני עדים על מטלטלין שהן בעין, אין כותבין לו שטר עליהם, אלא אם כן קנו מידו, או שאמר להם החייב כתובו. הודה לחבירו על הקרקע שהוא מחזיק בו שהוא של חבירו, הרי זה כותבין לו העדים שטר עליו, אע"פ שלא קנו מידו ואע"פ שלא אמר להם כתובו, לפי שהקרקע אינה מחוסרת גבייה וכל מקום שהיא ברשות בעליה היא. שטר הודאה שאינו כתוב בו קניין, וגם אינו כתוב בו שצוה החייב לעדים לכתוב, הרי זה כשר, ואין חוששין שמא כתבו אותו שלא ברשות החייב.
<h2>דף ל.</h2>
שטר הודאה שהוא ידוע שנכתב שלא ברשות החייב, וגם המלוה מודה בדבר, אלא שטוען המלוה שעל פי בית דין נתחייב לו והיו רשאין בית דין לכתוב לו שלא ברשותו, וזה שחתמו בו שנים לפי שלא הספיק השלישי לחתום בו עד שמת, ואינו כתוב בשטר זכרון עדות אלא זכרון הדברים וכל לשון שרגילין בית דין לכתוב, אלא שלא היה כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא, הרי זה חוששין עליו שמא בית דין טועין היו, אע"פ שקורין עצמן בית דין שמא סברו שהשנים הם עושין מעשה בית דין, וכל מעשיהם הם בטלים, שאינם אלא עדים, ואין להם לכתוב בלא רשות. היה כתוב בו לשון שמשמעותו שהיו שלשה, כגון שכתוב בו אמר לנא רבנא פלוני כך וכך, או שכתוב [בו] אמרנו לרבנא פלוני כך וכך, שנראין הדברים שהיו שלשה, בעניין זה הרי זה כאילו כתוב בו במותב תלתא, והרי זה מעשה בית דין, ואע"פ שנכתב שלא ברשות החייב, כשר.
מי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם, או שאמר של מעשר שני הם, אם היו בבית לא אמר כלום, ואם היו בשדה דבריו קיימין, שהרי יכול היה ליטלם משם ולעשות מהן כל חפצו. כללו של דבר, כל שבידו ליטלם דבריו קיימין, כל שאין בידו ליטלם לא אמר כלום. הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם, או שאמר של מעשר שני הם, ומת, אם כמוסר להם דבריו, כאדם המצוה לבניו, דבריו קיימין, ואם מכירים שאמר דבריו בדרך ערמה, כדי שלא יגעו בהם, אין חוששין על דבריו כלום. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו ואינו יודע היכן הן, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם, זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, והרי הן לו כשאר ממון אביו.
שני עדים שראו העדות בזה אחר זה, או שהעידו בזה אחר זה, הרי אלו עדותן מצטרפת. כיצד, אומר אחד מן העדים בפני הלוה לו מנה בניסן, ואחד אומ' בפני הלוה לו מנה באייר, אע"פ שמנה אחר הוא זה מזה, ומה שמעיד זה אינו מעיד זה, הרי אלו מצטרפין עדותן וגובין ממנו מנה אחד על פיהם, שהרי בין לדברי זה בין לדברי זה הרי זה חייב ליתן לו מנה. ומז"ה אומר בזה שיד התובע על העליונה, אם רצה גובה ממנו מנה אחד, ואם רצה משביעו על שני המנים, שהרי עד אחד מחייבו שבועה, וזה מחייבו שבועה על מנה אחד, וזה מחייבו שבועה על מנה אחד, ואם נשבע על שניהם הרי הוא פסול, שהרי שני עדים מעידין עליו שנשבע לשקר. ולי נראה שאין לבית דין להשביעו שבועת שקר, ואין משביעין אותו על פי שני עדים הללו כל עיקר, אלא מצרפין עדותן להוציא ממנו מנה אחד בלבד על פיהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף ל:</h2>
וכל שכן אם העידו העדים על הודאה אחר הודאה, שזה אומר בפני הודה לו על מנה אחד בניסן, וזה אומר בפני הודה לו על מנה אחד באייר, שיתכן שעל מנה אחד הודה בפני שניהם, ומצרפין עדותן ומוציאין ממנו מנה על פיהן. וכן אם הן מעידין על הודאת קרקע, שזה אומר בפני הודה לו על קרקע זה בניסן, וזה אומר בפני הודה לו עליו באייר, הרי אלו עדותם מצטרפת. וכן אם הם מעידים על שתי שערות של תינוק ותינוקת, עד אחד אומר אני ראיתי שתי שערות בגבה, ועד אחד אומר ראיתי שתי שערות בכריסה, אע"פ שמה שמעיד זה אינו מעיד זה עדותן מצטרפת, שהרי שניהם מעידים שהיא גדולה. וכן אם בא אחד מן העדים והעיד עדותו היום, ובא חבירו מחר והעיד גם כן, הרי אלו עדותן מצטרפת. באו שני עדים והעידו שהלוה פלוני לפלוני בפניהם, ובמעמד אחד היו שניהם, אלא שזה אומר ביום ראשון היה, וזה אומר ביום שני היה, או שזה אומר במקום פלוני היה, וזה אומר במקום אחר, הואיל ומכחישין זה את זה בזמן או במקום, שהן החקירות שחוקרין אותן בית דין על כך, הרי זו עדות מוכחשת ועדותן בטילה. הכחישו זה את זה בבדיקות, שזה אומר מנה שחור היה, וזה אומר מנה לבן היה, או שזה אומר בדייטי העליונה היה, וזה אומר בדייטי התחתונה היה, שהכל מקום אחד הוא שאפשר לעמוד בזה ולראות בזה, ואין הכחשתן אלא כהכחשת מנה שחור ומנה לבן, הרי זו עדותן קיימת, שהעדות המוכחשת בבדיקות כשירה בדיני ממונות, ואינה מתבטלת אלא כשהיא מוכחשת בחקירות שהן המקום והזמן. ומז"ה ביאר בפסקיו שאף העדות המוכחשת בחקירות כשירה בדיני ממונות, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ד' שהמוכחשת בחקירות בטילה אף בדיני ממונות.
<h2>דף לא.</h2>
אחד אומר מאתים זוז הלוהו ואחד אומר מאה זוז הלוהו, אע"פ שמכחישין זה את זה, שעל עדות אחד ועל מעמד אחד מעידים שניהם, הרי זה משלם לו מנה על פיהם, שהרי יש בכלל מאתים מנה וחייב לו מנה לדברי הכל. אחד אומר חבית של שמן הפקיד לו, ואחד אומר חבית של יין הפקיד לו, הרי אין יין בכלל שמן והרי זו הכחשה ועדותן בטילה, ואם זה אומר דמי שמן, וזה אומר דמי יין, הרי יש דמי יין בכלל דמי שמן ועדותן קיימת בדמי היין.
ומניין שלא יאמר אחד מן הדיינים כשיצא מבית דין, אני הייתי מזכה אותך אבל חביריי מחייבין ומה אעשה שחביריי רבו עלי, ת"ל [ויקרא י"ט] לא תלך רכיל, [ואומר (משלי י"א) הולך] רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דבר שנאמר בבית המדרש בסוד אחר עשרים ושתים שנה, והוציאו רבו מבית המדרש מפני שהוא מגלה סוד. וכן חכם שהורה בדבר איסור ובא אחר ואמר לבעל הדבר שלא כדין אסר לך, הרי זה משום הולך רכיל, כמו שמבואר בפרק הגוזל בהלכת הנותן לאומנים [ב"ק צ"ט ע"ב].
אחד מבעלי דינין שטען בבית דין שיש לו עדים כנגד בעל דינו, או ראיית שטר, בין שהיה התובע בין שהיה הנתבע, וקבעו לו בית דין זמן שיביא עדיו או ראיותיו בתוך זה הזמן, ולא הביא בתוך הזמן וחייבוהו בית דין, והביא זה עדיו או ראיותיו אחר מכן, הרי זה סותר את הדין כל זמן שיביא ראיותיו. אמר להם לבית דין שאין לו עדים ולא ראייה, ואחר כך הביא עדים או ראייה, אין שומעין לו, שהרי הודה שאין לו עדים ולא ראייה ואלו פסולין הן, וכל שכן אם ראה שמתחייב בדין והוציא ראייתו מתוך כיסו, או שהיו העדים מזומנים לו וקרא אותם לאלתר, שאין שומעין לו, שאילו היו כשרים היה לו להביאם מתחלה הואיל והיו מזומנין לו. מעשה בקטן אחד שהיה טוען בפני בית דין, ואמרו לו בית דין יש לך עדים או ראייה, ואמר אין לי עדים ולא ראייה, וחייבוהו בית דין, והיה יוצא ובוכה, ואמרו לו בני אדם אנו יודעין מענייני אביך, ואמרו חכמים הואיל וקטן אינו יודע בענייני אביו שומעין לו לראיותיו שמביא אחר מיכן.
<h2>דף לא:</h2>
וכן הגדול שאמר לבית דין אין לי עדים ואין לי ראייה, ואחר כך באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר, ואחר כך באת לידו ומצא בה ראייה, הרי זה מביא עדיו או ראייתו וסותר את הדין.
היה בית דין בעיר אחרת, המלוה יכול לעכב על הלוה ולומר לו נלך לדון לפני בית דין יפה, ובית דין שבעירו כופין אותו שילך לדון שם, לפי שעבד לוה לאיש מלוה, אבל הלוה אינו יכול לכוף את המלוה, שיכול לומר לא על דעת כן הלויתי מעותיי שאוציא הוצאות לילך לדון בעיר אחרת, וכופין את הלוה לעשות דין למלוה בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול לבית דין הגדול כותבין ושולחין ושואלין, ואם אמר המתחייב כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. וכתב רבינו משה בפרק שישי דהלכות סנהדרין [ה"ח], בד"א כשהיו עדים או ראייה למלוה אבל טענה ריקנית אין מחייבין את הלוה לצאת כלל, ונראין לי דבריו. ועוד דימה הנגזל והניזק למלוה, ולא נראו לי דבריו בזה, שלא אמרו טעם המלוה אלא לפי שעבד לוה לאיש מלוה, שהוא משועבד לו על שההנהו ועשה לו טובת הנאה להלוות לו מעותיו בחנם, אבל בשאר תביעות כך דין הטוען כדין הנטען, וכופין אותו ודן בעירו. הנתבע לדין לפני הדיין צריך לילך אחר הדיין בכל מקום שהוא הולך, ואם אינו הולך ראוי לדיין לכתוב עליו כתב נידוי, ולא אמרו אפי' ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד אלא בעדי החודש, שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא, כמו שמבואר בפרק אחרון של ראש השנה [ל"א ע"ב].
<h2>דף לב.</h2>
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שצריכין הדיינים לדרוש ולחקור העדים באיזה זמן ובאיזה מקום ראו העדות הזה, ועל ידי כן אפשר שיבואו עדים אחרים ויעשו אותם זוממין, שאומרין להם והלא באותו הזמן עמנו הייתם במקום פלוני, ואם לא יעידו באיזה זמן ובאיזה מקום אי אפשר להזימן. כל מקום שצריכין דרישה וחקירה צריך הדיין להפך דבריו, ואומר לו לא כך וכך אמרת לי אלא כך אמרת לי, לראות אם הוא עומד בדבריו, ואם לא יכוין העד דבריו לפני הדיין אלא פעמים אומר כך ופעמים אומר כך, עדותו בטילה, כמבואר בקונטרס הראייות ביבמות בפרק אחרון בראיי' י'. ולא אמרו דרישה וחקירה בדיני ממונות אלא כשהדין מרומה, שמכירין הדיינין בדין זה מרמה, אבל אם אין הדין מרומה אין צריכין לדרוש ולחקור בדיני ממונות. לפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין, ואין צריכין לכתוב העדות ביום שראו אותו. וכן שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשנת השמטה במקום פלוני, ובאו עדים ואמרו להם והלא באחד בניסן בשנת השמטה עמנו הייתם במקום פלוני, והיאך אפשר שראיתם עדות [זה] באותו היום במקום הכתוב בשטר, הרי זה שטר כשר ועדיו כשרים, שמא זה השטר באדר כתבו אותו במקום הכתוב בשטר, ששם היו באותה שעה, ואיחרו זמנו כאילו נכתב בניסן. וכן שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי כשר, שקודם לכן כתבו אותו ואיחרו זמנו, כמו שביארנו בפ' גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א]. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות בעשרים ושלשה, כמו שביארנו למעלה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות פותחין לזכות תחלה ואין פותחין לחובה, שאומרין לו לרוצח אם לא הרגת אל תפחד, כעניין שנ' [במדבר ה'] אם לא שטית תחת אישך הנקי. וכן מסיעין בית דין את העדים ממקום למקום, כדי שתטרף דעתן עליהם ויחזרו בהן חזרה גמורה אם אין עדותן נכונה. דיני ממונות מטין על פי דיין אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי דיין אחד לזכות, שאם היו שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין הרי זה זכאי, אבל אם היו שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין אין מטין על פי אחד לחובה, עד שירבו המחייבין על המזכין שנים או שלשה, בין בסנהדרין גדולה בין בסנהדרין קטנה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ואפי' התלמידים היושבים לפני הדיינים, אבל בדיני נפשות רשאים התלמידים ללמד זכות, ואינם רשאים ללמד חובה אלא הדיינים.
<h2>דף לג.</h2>
כל דיין שרוצה להפטר בהוראתו ראוי לו ליטול רשות מראש הגלות, וכן אם היה מוסמך מן החכמים המוסמכין שבארץ [ישראל], והנוטל רשות מראש הגלות הועיל לו רשותו בין בבבל ובשאר הארצות, בין בארץ ישראל, אבל הנוטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל לא הועיל לו רשותו [אלא בארץ ישראל ובעיירות הסמוכין לגבולי ארץ ישראל, אבל בשאר ארצות לא הועיל לו רשותו], לפי שגדול כח ראש הגלות שבבבל מכח הנשיא שבארץ ישראל, שראש הגלות הוא לנו במקום מלך, שרודה את העם במקל, והנשיא הוא דורש ומלמד תורה לרבים. אמרו חכמים, לא יסור שבט מיהודה, אילו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שהם נשיאים ומלמדין תורה ברבים, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [ה' ע"א]. מומחה שלא נטל רשות, הואיל והוא מומחה בתורה הרי זה דינו דין ואע"פ שלא קיבלוהו עליהם בעלי דינין אלא הוא הזמינם וכפה אותם לדין. וכן שלשה הדיוטות, אע"פ שאינם מומחים וגדולים בתורה, אם הזמינו בעלי דינין לדין ודנו אותם, דיניהם דין. וכן אם היה אחד או שנים הדיוטות שקיבלום עליהם בעלי דינים ואמרו להם תדינו לנו דין תורה, הרי כל אלו דיניהם דין, כמו שמבואר בפרק ראשון [ו' ע"א], ואם טעו בשקול הדעת ונשאו ונתנו ביד חייבין לשלם, כמו שביארנו. קיבלוהו עליהם בעלי דינים סתם, שבחרו אותו לדון אותם ולקבל דינו עליהם, אפילו אם טעה דינו דין, ואינו משלם כלום, שהרי קיבלו עליהם דינו מה שיהיה, ואפי' אם היה אחד שאינו מומחה, כמבואר בקונטרס הראייות למעלה בפרק ראשון בראיי' א'. אמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ח] אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא הקב"ה שהוא אחד, והוא שלא קיבלוהו עליהם, אבל אם קיבלוהו עליהם דן אפי' אחד, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק ראשון [ה"א]. ואמרו הגאונים שאין בדורות הללו מי שיוכל לומר מומחה אני בתורה ויודע כל דבר, לפיכך אין יחיד יכול לכוף את הנתבע לדין עד שיהו שלשה או יחיד שקיבלוהו בעלי דינין מרצונם.
זה שביארנו שאם טעו בדיני ממונות מחזירין את הדין, לא נאמר זה אלא כשטעו בדברים המפורשים במשנה או בתלמוד, ואע"פ שנטל הדיין [בידו] מזה ונתן לזה, אבל אם טעו בשיקול הדעת אין מחזירין את הדין, לא לזכות ולא לחובה, והוא שעשה הדיין מעשה, שנטל מזה ונתן לזה, אבל אם לא עשה מעשה הדיין, אלא בעל דין שילם על פי הדיין, הרי זה חוזר אע"פ שטעה בשיקול הדעת, וכך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו. ומז"ה אומר שאם טעה בשיקול הדעת אינו חוזר, אע"פ שלא נטל הדיין בידו מזה ונתן לזה, ודברי רבינו יצחק עיקר כמו שביארתי בקונטרס הראייות בראיי' א'. איזהו שיקול הדעת, כגון שני חכמים שנחלקו במשנה או בתלמוד ולא נפסקה הלכה בפירוש כאחד מהם, אלא דברי האחד נמשכין בין החכמים ונוהגין לעשות כדבריו, וזה הדיין טעה לעשות כדברי חבירו, הרי זה טועה בשיקול הדעת, עיין בפרק ראשון בראיי' ב'. דיין שטעה בשיקול הדעת ואינו יכול להחזיר את הדין כמו שביארנו, אם היה מומחה ומורשה מראש הגלות שבבבל, או שהיה מוסמך מן החכמים המוסמכין שבארץ ישראל, הרי זה פטור מלשלם, אבל אם לא היה מורשה ומוסמך, אע"פ שהיה מומחה בתורה, הרי זה משלם מביתו, שהרי דינו דין ואינו יכול להחזיר טעותו, והרי חייב את הזכאי והפסידו שלא כדין. ולפי דברי מז"ה חייב לשלם אע"פ שלא נשא ונתן בידו, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' א' שכל זמן שלא נשא ונתן בידו חוזר טעותו ואין דינו דין כל עיקר, ואפי' במקום שאינו יכול להחזיר את הדין, כגון ששילם הנתבע לתובע והלך לו למדינת הים, פטור הדיין מלשלם, הואיל ואם היה אפשר להחזיר את הדין חוזר, הרי הוא כמו שלא דן כלום, וזה פשע לעצמו ששילם לחבירו עד שלא נמלך בדיין אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. וכן חכם שהטריף את הכשירה והאכילה הבעל לכלבים, פטור החכם מלשלם ואע"פ שאינו מומחה לרבים, הואיל ואם היתה בעין היה חוזר ומכשיר [הרי] הוא כמי שלא הורה בה כלום, וזה פשע שהאכילה לכלבים עד שלא נמלך בחכם אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראי' א'. עשה הדיין מעשה בידים בדבר שאי אפשר להחזיר, כגון שהטריף את הכשירה והאכילה הוא בעצמו לכלבים, או שטימא את הטהרות והגיע בהם את השרץ, שטמאן בידים כדי לקיים הוראתו, או שהורה וטיהר האוכלין הטמאין ועירבן בידיו עם שאר הפירות הטהורים, ונמצאו אלו ואלו טמאין, הרי זה חייב לשלם אם לא היה מומחה, בין שטעה בשיקול הדעת בין שטעה בדבר משנה, הואיל ועשה מעשה בידיו ואי אפשר להחזיר הדבר, הרי זה כמזיק בידים, והרי הוא כמטמא טהרותיו של חבירו במזיד, לפי ששיגגת תלמוד עולה זדון, ואם היה מומחה לרבים פטור.
<h2>דף לג:</h2>
דיני ממונות אם טעו הדיינים מחזירין הדין בין לזכות בין לחובה, אבל אם טעו בדיני נפשות, או בחייבי מלקיות ובחייבי גליות, מחזירין הדין לזכות ואין מחזירין אותו לחובה. כיצד, הרי שיצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, מחזירין אותו, שנ' [שמות כ"ג] ונקי אל תהרוג, ושמא הוא זה נקי בדינו. יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, אין מחזירין אותו, שנ' וצדיק אל תהרוג, והרי זה הוצדק בדינו. ואם טעו המזכין בדבר הגלוי במקרא שאפילו הצדוקים שכופרים בדברי חכמים מורין כן, הרי אלו חוזרין ומחייבין. המסית את חבירו לעבוד ע"ז הרי זה הפך משאר דיני נפשות, לפי שאין מהפכין בזכותו, לפיכך אם יצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, אין מחזירין אותו, [יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, מחזירין אותו,] שנאמר [דברים י"ג] לא תחמול ולא תכסה עליו.
<h2>דף לד.</h2>
דיני ממונות המלמד זכות רשאי ללמד חובה, שאם ראה הדיין טעם לזכות וחזר וראה טעם לחובה יכול לחזור ולחייב, וכן אם היה מלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות, אבל בדיני נפשות, המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. בד"א בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור וללמד חובה ואפילו בדיני נפשות.
שני דיינים שאמרו טעם אחד משני מקראות, אין מונין להם אלא אחד, לפי שאין שני מקראות באין לטעם אחד, ונמצא שאחד מהם הוא טועה, והרי הוא כמי שאינו, שנ' [תהלים ס"ב] אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא משני מקראות, וכן הוא אומ' [ירמיה כ"ג] הלא כה דברי כאש [נאם ה'] וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ובזה סמכו חכמים לדרוש בכל מקום שמצאו סמך לדרוש, ואמרו דרוש וקבל שכר, שאפשר שמקרא בא לרמוז קצת על אותו העניין.
<h2>דף לד:</h2>
הסומא כשר לדון ופסול להעיד, שנ' [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע, מי שראוי לראות ראוי להעיד מי שאינו ראוי לראות אינו ראוי להעיד, אבל לדון אינו צריך ראייה, ואפי' סומא בשתי עיניו, כמבואר בקונטרס הראייות, אבל אינו ראוי לישב בסנהדרין, ואפי' אם היה סומא באחת מעיניו פסול לישב בסנהדרין, שכשם שהם מנוקין בצדק כך צריכין שיהו מנוקים מכל מום, שנאמ' [שה"ש ד'] כולך יפה רעייתי ומום אין בך, כמו שמבואר בפרק מצות חליצה [יבמות ק"א ע"א].
<h2>דף לה.</h2>
דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, שאפי' גמר דין שלהם צריך להיות ביום. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין [בו ביום] לזכות ואין גומרין בו ביום לחובה, אלא מלינין הדין עד למחר, אולי יראו המחייבין טעם לזכות ויחזרו למחר להיות מזכין. אפי' אם לא חזרו לראות טעם לזכות, אלא חזרו מטעם הראשון ומלמדין חובה מטעם אחר, צריכין עוד להלין הדין עד למחר, אולי יחזרו עוד מן הטעם השני ויזכו אותו. לפיכך אין דנין דיני נפשות לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שמא יראו טעם לחובה וצריכין להלין דינו עד למחר, ומחר צריכין לגמור דינו, ואם יחייבוהו צריכין להמיתו בו ביום, ומיתת בית דין אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב, וכן קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת, וכן אי אפשר להתחיל הדין בערב שבת ולגמור אותו באחד בשבת או בשני בשבת, שמא ישכחו הדיינין טעמיהן וראיותיהן, ואע"פ שסופרי הדיינים כותבין דבריהם, כמו שיתבאר, אינן יכולין לכתוב כל מה שבלבו של אדם.
<h2>דף לו.</h2>
דיני ממונות, וכן הטמאות והטהרות, כשחולקין בהן ובאין לעמוד על המניין מתחילין מן הגדול, אבל בדיני נפשות מתחילין מן הקטן. והטמאות והטהרות, וכן שאר הוראות של איסור והיתר, שנחלקו בהן החכמים, אלו מטהרין ואלו מטמאין, אלו אוסרין ואלו מתירין, ובאו לעמוד על המניין, אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, אבל בדיני ממונות ובדיני נפשות, וכן בדיני מכות וקידוש החודש ועיבור השנה, הואיל והם קרויין משפט וצריכין בהם מניין דיינים, אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד, לפי שכל שני קרובים הם פסולין לדין, ובשעת גמר דין אין שני קרובים רשאים לישב שם, אלא יעמוד אחד מהם וילך לו, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ז ה"ב]. היה התלמיד צריך לקבלתו של רבו ואינו צריך לסברתו, לפי שגם הוא חריף וסבר הרבה, הרי זה נמנה עם רבו ומונין להם שנים, ואע"פ שרבו שנה לו אותה ההלכה.
<h2>דף לו:</h2>
הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואפי' גר וממזר, וגר דן את חבירו גר מן התורה, אבל ישראל אינו יכול לדון, וכן אין ממנין אותו ראש על הציבור לשום דבר, שנ' [דברים י"ז] מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, ואם היתה אמו מישראל הרי הוא מקרב אחיך ודן אפי' ישראל, כמו שמבואר בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ב ע"א], וכן בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ו ע"ב]. אבל דיני נפשות אינן יכולין לדון אלא יושבי סנהדרין, ואין מושיבין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים בנותיהם לכהונה ואין בהם שום פסול, ולא ממזר או חלל או גר ואע"פ שאמו מישראל, כמו שביאר מז"ה, וכן ביארתי בקונטרס הראייות בפ' מצות חליצה בראיי' ב'. וכן אין מושיבין בסנהדרין סומין, ואפי' סומא באחד מעיניו, שכשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום, שנ' [שה"ש ד'] כולך יפה רעייתי ומום אין בך, כמו שמבואר בפרק מצות חליצה בתחלתו [ק"א ע"א]. וכן אין מושיבין בסנהדרין סריס, ומי שאין לו בנים, וכן הזקן ששכח צער גידול בנים, ואין בהם מדת רחמנות, ובדין המסית מושיבין כל אלה שאין בהם מדת רחמנות, שנ' [דברים י"ג] לא תחמול ולא תכסה עליו. כל מה שהקילו בדיני נפשות לא הקילו אלא באדם, אבל בשור הנסקל לא הקילו, ואין דינו דומה לדיני נפשות, אלא שצריך עשרים ושלשה כדיני נפשות.
הסומא כשר לדון ופסול להעיד, שנ' [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע, מי שראוי לראות ראוי להעיד מי שאינו ראוי לראות אינו ראוי להעיד, אבל לדון אינו צריך ראייה, ואפי' סומא בשתי עיניו, כמבואר בקונטרס הראייות, אבל אינו ראוי לישב בסנהדרין, ואפי' אם היה סומא באחת מעיניו פסול לישב בסנהדרין, שכשם שהם מנוקין בצדק כך צריכין שיהו מנוקים מכל מום, שנאמ' [שה"ש ד'] כולך יפה רעייתי ומום אין בך, כמו שמבואר בפרק מצות חליצה [יבמות ק"א ע"א].
סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם, [אחד מימין ואחד משמאל], וכל אחד ואחד כותב דברי המחייבין ודברי המזכין, ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם על גבי קרקע, וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. מת אחד מן הסנהדרין והוצרכו לסמוך מן התלמידים, סומכין הגדול שבשורה הראשונה, והגדול שבשורה השנייה בא ויושב [לו] בסוף השורה הראשונה, והגדול שבשלישית בא ויושב לו בסוף השורה השנייה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא היה יושב במקום הראוי לו, ונמצא כל אחד עולה מעלה אחת על מעלתו, ששורה הראשונה גדולה מן השנייה, והשנייה גדולה מן השלישית, וכל היושב למעלה מחבירו גדול מחבירו, והיושב בסוף הראשונה גדול מן היושב בראש השנייה, ועל זה נאמר הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.
<h2>דף לז.</h2>
כיצד מאיימין על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהם, שמא תאמרו עדות זו מאומד, כיצד מאומד, שמא ראיתם שרץ אחר חבירו לחרבה ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם אין בדבריכם כלום, שאין זה אלא מאומד הדעת, הואיל ולא ראוהו כשהרגו, או שמא תאמרו עדות זה מפי עד, שמא תאמרו מפי אדם נאמן שמענו, ושמא אין אתם יודעים שסופינו לדרוש אתכם בדרישה ובחקירה. היו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין לו עד סוף כל העולם, שכן מצינו בקין, שנ' [בראשית ד'] קול דמי אחיך צועקים, אינו אומ' דם אחיך, אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. לפיכך נברא [אדם] יחידי בעולם ללמדך שכל המאבד נפש אחת כאלו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא, ושמא יאמרו העדים מה לנו ולצרה הזאת, הלא כבר נאמר [ויקרא ה'] אם לא יגיד ונשא עונו, ושמא יאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, הלא כבר נאמר [משלי י"א] ובאבוד רשעים רנה.
<h2>דף לח:</h2>
אמרו חכמים הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורוס, בד"א באפיקורוס גוי, אבל באפיקורוס ישראל כל שכן שהוא פוקר והולך.
<h2>דף מ.</h2>
אחר שהיו מאיימין על העדים היו בודקין את האחד בשבע חקירות, באיזה שבוע של יובל ראיתם עדות זו, ועוד חוקרין באיזו שנה של שבוע, ובאיזה חודש, ובכמה בחודש, ובאיזה יום, ובאיזו שעה, ובאיזה מקום, ואם אמר אחד מהם איני יודע, עדותן בטילה, לפי שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה, לפי שהזמה תלויה בחקירות הללו שאומרין להם המזימין והלא בזמן פלוני עמנו הייתם במקום פלוני, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות, ואפילו אם אמרו עכשיו הרגו בודקין אותן בשבע חקירות הללו כדי להטריח עליהם שמא עדי שקר הם. ועוד אומרין לו מכירים אתם [אותו] שמא גוי הרג, התריתם בו בהורג, שאין בית דין יכולין לחייבו עד שיתרו בו ויקבל עליו ההתראה, שיאמר יודע הוא בכך, ויתיר עצמו למיתה, שיאמר על מנת כן אני עושה, וכן מבואר לפנים בפרק בן סורר ומורה [ע"ב ע"ב], וגם צריך שיעבור בתוך כדי דיבור של התראה, (וכיון) [ובין] שהתרו בו העדים בין שהתרה בו אחר, ואפילו הנהרג עצמו, ואפי' מפי השד, הרי זו התראה, כמו שמבואר בפרק ראשון של מכות [ו' ע"ב]. וכן בעובד ע"ז בודקין אותו את מה עבד, לפעור או למרקוליס, ובמה עבד בזיבוח או בקיטור בניסוך או בהשתחויה, והרי כל אלה בכלל הבדיקות ואינן בכלל החקירות, אבל יש מהן שעקר העדות תלויה בהן, כגון מכירים אתם אותו התריתם בו, ואם אמר איני יודע עדותן בטילה, כדין החקירות, שאף בדיני ממונות בודקין כיצד פלוני חייב לפלוני, כמו שמבו' למעלה, ואם אמר איני יודע עדותו בטילה, ויש מהן שאין עקר העדות תלויה בהן ואם אמר איני יודע עדותן קיימת, כגון את מה עבד ובמה עבד. וכן בודקין את הרוצח בסייף הרגו או ברומח הרגו, וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, ואם אמר על בדיקות כאילו איני יודע עדותו קיימת. הכחישו [זה] את זה בבדיקות, שזה אומר בסייף הרגו וזה אומר ברומח הרגו, וכן בע"ז אם זה אומר בזיבוח עבר וזה אומר בניסוך עבר, עדותן בטילה. אחד אומר כלים לבנים היה לבוש ואחד אומר כלים שחורים היה לבוש, עדותן קיימת, שאין להם לעדים לדקדק על כלי מלבושיו, ואין להם לבית דין לבודקן על בדיקות כאלו, שהרי אף אם יכחישו העדים זה את זה בכך אין בכך כלום, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה בחודש, עדותן קיימת, שהרי שניהם כוונו יום אחד, אלא שזה שאמר בשנים ידע שהוקבע ראש חודש ביום שלשים ואחד, וזה שאמר בשלשה חשב שהוקבע ביום שלשים. בד"א כשהיה טעות זה עד רובו של חודש, אבל אם טעו אחר רובו של חודש, כגון שזה אומר בששה עשר לחודש וזה אומר בשבעה עשר, עדותן בטילה, שהכל יודעין ברובו של חודש מתי הוקבע ראש חודש אם ביום שלשים אם ביום שלשים ואחד. אחד אומר בשלשה בחודש ואחד אומר בחמשה, עדותן בטלה, אפילו קודם רובו של חודש. אחד אומר בשלש שעות ואחד אומר בחמש, עדותן קיימת, שאדם עשוי לטעות בשעות בין שלש לחמש. אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע, עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, ואין אדם עשוי לטעות בכך. אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה או בשעת הנץ [החמה], עדותן בטילה. אחר שבדקו העד הראשון מכניסין עוד את השני ובודקין אותו, אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין לזכות ואומרין לו אם לא הרגת אל תפחד ונושאין ונותנין בדינו. בא אחד מן העדים ללמד עליו ולהביא ראייה לזכות או לחובה משתקין אותו, וכן אם בא אחד מן התלמידים ללמד עליו חובה. בא אחד מן התלמידים ללמד עליו זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו עם הדיינים, ואם יש ממש בדבריו, שנגמר הדין לזכות על ידו, לא היה יורד משם לעולם, אלא היו סומכין אותו והיה יושב במושב הגדולים אע"פ שלא היה במניין הדיינים, שלא כל המוסמכין הם במניין הדיינים, שהדיינים לא היו אלא שבעים ואחד בסנהדרין גדולה ועשרים ושלשה בסנהדרין קטנה, ואם אין ממש בדבריו לא היה יורד משם באותו היום בלבד. ונראה בעיני שכשם שאין העד מלמד זכות בדיני נפשות, כך אינו מלמד זכות בדיני ממונות, שהרי טעם בדבר הוא לפי שנראה כנוגע בעדותו, שמא יבואו ויזימוהו ולפיכך הוא מזכה שמא יתחייב בהזמתו, וטעם זה ראוי לומר אף בדיני ממונות, ומטעם זה אמרו שהעד [שהעיד] אינו נעשה דיין, שאם יזכה הרי הוא כנוגע בעדותו, כמבואר בקונטרס הראייות בפ' שלמעלה בראיי' ב'. אחד מן התלמידים שזיכה ומת, רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו, וצריכין למצוא טעם להשיב על דבריו, ואם היה אחד מן הדיינים, מעלין אותו למניין המזכין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' א'. מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו מעבירין אותו למחר, שצריכין להלין את הדין, כמו שביארנו למעלה, ומזדווגין זוגות זוגות וממעטין במאכל ולא היו שותין יין, שנ' [משלי ל"א] ולרוזנים אי שכר, ונושאין ונותנין בדבר כל אותו הלילה, למחרת משכימין ובאין, המזכה אומר, אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומ', אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי, המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, אלא בשעת גמר דין, כמו שביארנו למעלה. טעו בדבר, ששכחו ראיותיהן, סופרי הדיינין מזכירין אותם. מצאו לו זכות למחר, היו פוטרין אותו, ואם לאו, היו עומדין על המניין, היו שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין היו מזכין אותו על פי הרוב, היו שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין אין מטין לחובה על פי אחד, אלא יוסיפו הדיינים. וכן [אם היו] אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע, או אפי' עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינים, לפי שאותו שאמר איני יודע אינו ממניין הדיינין. ומוסיפין שני דיינים, אם היו שניהם מזכין או מחייבין מטין הדין על פיהם, היה אחד מזכה ואחד מחייב, מוסיפין עוד שנים אחרים, וכך הן מוסיפין והולכין במקום שהיה מחלוקת ביניהם עד שבעים ואחד, כשיעור סנהדרין גדולה. היו שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין, [הרי זה] זכאי. היו שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין, אין מטין לחובה על פי אחד, אלא דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין, ואם לא ראו המחייבין דברי המזכין הרי זה פוטרין אותו מספק. וכן סנהדרין שראו כולן מתחלה חובה, פוטרין אותו, שאי אפשר להלין דינו כדי שיזכו אותו, שהרי כולן דעתן לחייב, כמו שמבואר בסוף פרק ראשון [י"ז ע"א].
<h2>דף מב:</h2>
נגמר דינו למיתה, אם היה מחייבי סקילה מוציאין אותו לסוקלו, בית הסקילה היתה חוץ לעיר, שנ' [ויקרא כ"ד] הוצא את המקלל [אל] מחוץ למחנה, חוץ למחנה ישראל, ורחוק היה בית הסקילה מבית דין ואפי' אם היו בית דין חוץ לעיר, שאינו ראוי להמיתו סמוך לבית דין. אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו כשיעור שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו, ואפי' הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו, פעם ראשונה ושנייה ואע"פ שאין ממש בדבריו, מכאן ואילך מוסרין לו זוג של תלמידי חכמים, אם רואין ממש בדבריו מחזירין אותו ואם לאו אין מחזירין אותו.
<h2>דף מג.</h2>
מצאו לו זכות מחזירין אותו ופוטרין אותו, ואם לאו יוצא ליסקל, והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, [ופלוני] ופלוני עדיו, שראו עדותו ביום פלוני, ובשעה פלנית, ובמקום פלוני, וכל מי שיודע לו זכות יבא וילמד.
<h2>דף מג:</h2>
רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו התוודה, שכן דרך המומתין להתוודות, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע, [יהושע ז'] בני שים [נא] כבוד לה' אלהי ישר' ותן לו תודה וגומ', ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומניין שכיפר לו ווידויו, שנ' [שם] ויאמר (לו) יהושע (ל)מה עכרתנו יעכרך יי' ביום הזה, היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא. ואמרו חכמים ששיחד יהושע את עכן ופיתהו בדברים, שאמר לו תודה והיפטר, ויש ללמוד מזה שרשאי הדיין להטעות את הנידון עד שיודה. ואע"פ שכתוב [בתורה], [דברים כ"ט] הנסתרות לה' אלהינו, נענשו ישראל על חטאו של עכן, לפי שידעו בו אשתו ובניו, והרי היא מן הנגלות.
<h2>דף מד:</h2>
אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, [אמור] תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי. ומעשה באחד שהיה יוצא ליהרג, ואמ' אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי, [ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה על כל עונותי], ובית דין וכל ישראל מנוקין, ועדים לא יהא להם מחילה לעולם, ולא היה רשאי לומר כדבר הזה, להוציא לעז על העדים, אלא שהעדים עצמם [היו] מודים בדבר, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, להחזירו אי אפשר, הואיל והגידו העדים שוב אין חוזרין ומגידין, ואע"פ שנותנין אמתלא לדבריהם, אלא ייהרג ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים.
כשהיה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין את בגדיו, ומכסין אותו מלפניו, כנגד ערוותו, והאשה אין מפשיטין אותה, שאין האשה נסקלת ערומה.
<h2>דף מה.</h2>
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, מעמידין אותו בקומתו, כדי להפילו שיעור שלש קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, שיפול על אחוריו ולא על פניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו להפילו דרך אחוריו, אם מת בדחיפה זו יצא, ואם לאו, עד השני נוטל ומגביה עם חבירו אבן גדולה שהיתה שם מיוחדת לכך, משאוי שני בני אדם, וזורקה הוא לבדו על לבו, ואם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנ' [דברים י"ז] יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסנהדרין שהרגו את הנפש לא היו טועמין כלום כל אותו היום, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [ס"ג ע"א]. היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה וכוס של יין, כדי שתטרף דעתו עליו, שנ' [משלי ל"א] תנו שכר לאובד ויין למרי נפש.
<h2>דף מה:</h2>
כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו, מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ואנו היינו עדיו, הרי זה ייהרג.
המגדף ועובד ע"ז שהן בסקילה, אחר שהן נסקלין הם נתלין, שנ' [דברים כ"א] כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ, ואומ' [שם] כי קללת אלהים תלוי, זה המקלל והדומה לו שעבד ע"ז ושכפר בעיקר, אבל שאר הנסקלין אינן נתלין, והאיש נתלה ואין האשה נתלית.
<h2>דף מו.</h2>
ואין דנין שנים ביום אחד, אלא אם היו שניהן בעבירה אחת ומיתה אחת, אבל אם היו בשתי עבירות ומיתה אחת, או בעבירה אחת ושתי מיתות, אין דנין שניהן ביום אחד. ומעשה בשמעון בן שטח, שהיה מן הנשיאים הקדמונים, שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד, ואע"פ שהיו בשתי עבירות, שמהן בעלת אוב ומהן בעלת ידעונים, ולא היה מן הדין, שאין דנין שנים ביום אחד, ועוד שאין האשה נתלית, אלא שהשעה צריכה לכך. וכן אמרו חכמים ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים, כשהיו גוזרים עליהם שמד, שהיו העם פרוצין לעבור על דברי תורה, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ולא מפני שראוי לכך, שאינו אסור אלא מדברי סופרים, אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה, ובא עליה בדרך פריצות, והביאוהו לבית דין והלקוהו, ולא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
הרוגי ב"ד לא היו קוברין אותן בקבורת אבותיהן, שאין קוברין רשע אצל צדיק, וכן אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, לפיכך שני קברות היו מתוקנין [לבית דין], אחד לנשרפין ונסקלין, שהם רשעים חמורין, ומיתתן חמורה, ואחד לנהרגין ולנחנקין, שהם רשעים קלים, ומיתתן קלה. נתעכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותם בקבורת אבותיהן, שכבר נתכפר עונם במיתה וקבורה, וכן אנשי עיר הנדחת שנהרגו, נתכפר עוונם במיתה וקבורה. והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינים ובשלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם, דין אמת דנתם. ולא היו מתאבלים, שאין ראוי לכבד את הרשעים ולנהוג אבילות עליהם, אלא אוננים הן, שאין אנינות אלא בלב, ואין מברין על הרוגי בית דין, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [ס"ג ע"א]. וכן הכהן שחייב להטמא לאביו ולשאר קרוביו, אם היה אביו רשע ופירש מדרכי ציבור, אינו מיטמא לו, שנ' [ויקרא כ"א] לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו, לא אמרה תורה אלא בעושה מעשה עמיו.
<h2>דף מו:</h2>
כיצד מצות תלייה, משהין את הנידון עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו מיד, ואחר כך תולין אותו, אחד קושר ואחד מתיר, כדי לקיים בו מצות תלייה. ואין תולין אותו במחובר לקרקע, שנ' [דברים כ"א] כי קבור תקברנו, מפי השמועה למדו שצריך לקבור העץ עמו, לפיכך אין תולין אלא בתלוש, שאינו מחוסר אלא קבורה, ולא במחובר, שמחוסר קציצה וקבורה. כיצד עושין, משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה, וסומך שתי ידיו זו על גבי זו וקושרן, ותולה אותו בידיו, ומתירין אותו מיד, ואם לאו עובר בלא תעשה, שנ' [שם] לא תלין נבלתו על העץ. וכשם שהעץ נקבר עמו, כך האבן שנסקל בה נקברת עמו, סמוך לו בארבע אמותיו, וכן סייף שנהרג בו מי שנתחייב הריגה, וכן סודר שנחנק בו מי שנתחייב חנק. ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, שנ' [שם] כי קבור תקברנו ביום ההוא, לרבות כל הנקברין.
<h2>דף מז.</h2>
הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין, או מקוננות לקונן ולספוד עליו, אינו עובר עליו, שכל מה שהוא עושה אינו עושה אלא לכבודו של מת, וההספד כבודו של מת הוא, ומוציאין ממון מן היורשין כדי לסופדו כראוי לו, ואם צוה בשעת מותו שלא יספדו אותו, כדי שיהיה לו כפרה, שומעין לו. וכן עשה חזקיה מלך יהודה, שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים כדרך בזיון, ולא כדרך המלכים, לפי שהיה רשע והיה לו כפרה על רשעו, ועליו נאמר [תהלים ט"ו] נבזה בעיניו נמאס. וסימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. מת לא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או גשמים מזלפים על מטתו, זו סימן יפה למת, שנפרעין ממנו לאחר מיתה.
<h2>דף מז:</h2>
המת וכל תכריכיו והקבר שנקבר בו אסור בהנאה, שנאמר [במדבר כ'] ותמת שם מרים, ואצל ע"ז נאמר [דברים י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, מפי השמועה דרשו שם שם לגזירה שוה, לומר מה ע"ז ומשמשיה אסורין בהנאה אף המת אסור בהנאה. ואין הקבר אסור בהנאה אלא אם כן היה קבר בניין, שהיה תלוש ולבסוף חברו, והרי הוא כתלוש, אבל היה קבר מערה, שהוא קרקע עולם המחובר מעיקרו, אינו נאסר, שאף בע"ז לא נאסר קרקע המחובר מעיקרו, שנ' אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים [אשר אתם יורשים אותם] את אלהיהם על ההרים, אלהיהם שהם על ההרים, ולא ההרים עצמן שעשאום אלהיהם. ושלשה קברות הם חלוקין זה מזה, קבר הנמצא, וקבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא הוא שמצאו בעל השדה בשדהו ויודע שנקבר שם שלא מדעתו, לפיכך מותר לפנותו משם, ומקומו טהור לאחר שפינהו, ומותר בהנאה, שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו. ואם נודע שהוא מת מצוה שמת באותו מקום, קנה מקומו ונקבר שם, ואין בעל הקרקע רשאי לסלקו. קבר הידוע הוא שנקבר שם מדעת בעל הקרקע, לפיכך אסור לפנותו, ואם פינהו מקומו טמא מדברי סופרים, ואסור בהנאה. ואם הוצרכו לפנותו לכבוד המת, כגון לקוברו אצל אבותיו, או להעלותו בארץ ישראל, מותר לפנותו, כמו שביאר מז"ה, וכן ביארתי בקונטרס הראייות בפרק אלו מגלחין, ומקומו אסור הואיל ומדעת נקבר שם. וקבר המזיק את הרבים הוא שעומד במקום הילוך הרבים, והעוברין מיטמאין בו, לפיכך מותר לפנותו, ומקומו טהור לאחר שפינהו, שלא גזרו עליו טומאה, ואסור בהנאה, וכל זה לא נאמר אלא בקבר בניין.
האורג בגד למת, אע"פ שארגו והזמינו לכך, לא נאסר בהנאה אלא אם כן נתנו עליו, שההזמנה לבד אינה אוסרת. וכן קבר שבנאו לשם מת מותר בהנאה, שאינו נאסר בהזמנה, ואם הטיל בו מת, ואפי' נפל אחד, אע"פ שהיה דעתו לפנותו ופינהו משם, אסור, שהרי נאסר על ידי הזמנה ומעשה. אם לא בנאו מתחלה לשם מת, אלא לשם חי שיקבר בו לכשימות, אם קבר בו מת על דעת שלא לפנותו משם, הרי זה אסור לעולם, אע"פ שלא הזמינו מתחלה למת, הואיל ויחדו בקבורתו, אין לך הזמנה גדולה מזו. היה דעתו לפנותו ופינהו, הרי זה מותר, שלא נאסר במעשה שנעשה בו, הואיל ולא הזמינו לכך, ואם הוסיף עליו דימוס כשמת, הרי זה הזמינו למת, ואם הטיל בו מת אפי' על דעת לפנותו ופינהו, הרי זה אסור, שהרי נאסר על ידי הזמנה ומעשה, ואם היה מכיר לאותו הדימוס חולצו משם והקבר מותר, שהרי אין בו הזמנה לשם מת אלא באותו הדימוס בלבד. ומז"ה חילק בהזמנה בין קרקע למטלטל, שהקרקע אין בו הזמנה בדיבור, שאם אמר קבר זה יהא למת אין זו הזמנה, עד שיעשה בו מעשה לשם מת, אבל מטלטל יש בו הזמנה בדיבור, שאם אמר יהא בגד זה למת, הרי זו הזמנה אפילו בדיבור בלבד, וכן אם אמר על הסודר יהא סודר זה לתפילין, הרי זו הזמנה אפי' בדיבור בלבד, ואם קשר בו תפילין אפי' לפי שעה, הרי זה אסור לקשור בו מעותיו, הואיל והזמינו לתפילין וגם קשר בו תפילין. ולי נראה שאין חילוק בזה בין קרקע למטלטל, אלא אף המטלטל אין בו הזמנה בדיבור, אלא על ידי מעשה, כגון האורג בגד למת, וכן סודר של תפילין, אם עשה בו שום תיקון לצורך תפילין הרי זו הזמנה, ואם קשר בו תפילין לפי שעה הרי זה אסור, אבל אם לא עשה בו שום תיקון, אלא הזמינו בדיבור בלבד, אין זו הזמנה, ואם קשר בו תפילין לפי שעה מותר. ואם ייחדו להניח בו תפילין עולמית, והניח בו תפילין, אין לך הזמנה גדולה מזו. וכן קבר שיחדו למת לקבור בו מת עולמית, וקבר בו המת, אין לך הזמנה גדולה מזו, והרי זה אסור לעולם. וכן הפורש בגד על המת, וייחדו לו להניחו שם עולמית, הרי זה אסור לעולם, ואין חילוק בזה בין קרקע למטלטל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף מח.</h2>
החוצב קבר לצורך אביו, והלך וקברו במקום אחר, הרי זה לא יקבר בו עולמית, אע"פ שאינו נאסר בהזמנה, לא יקבר בו [זה], משום כבוד אביו. ואפי' החוצב אבנים לצורך קבורת אביו, והלך וקברו במקום אחר, אע"פ שאין חציבת אבנים חשובה הזמנה עד שלא בנה מהם, הרי זה לא יקבר בהן עולמית משום כבוד אביו. מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. כיצד, גבו למת סתם, וקברוהו והותיר, נותנין המותר לצורך שאר מתים, גבו למת ידוע וקברוהו והותיר, נותנין המותר ליורשיו.
<h2>דף מח:</h2>
היו אביו ואמו של מת מזרקין בו כלים לקוברן עמו יותר מן הראוי לו, מצוה על אחרים להצילם עד שלא יגיעו למת, שלא לאבד כליהם יותר מדאי, ואע"פ שהן מייחדין אותן לקוברן עמו, וזורקין אותם עליו, אינן נאסרין בהזמנה, עד שלא יהו מונחין על המת. ואם היו זורקין עליו מתוך מרירותן, ומתכוונין לאבד את כליהן על ידי מרירותן, אע"פ שהגיעו על המת מותר להצילן, שהרי אינן נאסרין בהזמנה זו, שאינן מתכוונים אלא לאבד את שלהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אמר לאומן עשה לי תיק של ספר תורה, או נרתק של תפילין, עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול, [שאינן נאסרין בהזמנה, משנשתמש בהן קדש אסור להשתמש בהן חול,] שהרי יש בהן הזמנה ומעשה.
הרוגי מלכות נכסיהם למלך, שנ' [מ"א כ"א] הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו, שהיה ירושתו למלך, מפני שהיה מהרוגי מלכות, אבל הרוגי בית דין נכסיהם ליורשיהן.
<h2>דף מט:</h2>
ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה, שריפה, הרג, וחנק. סקילה חמורה משריפה, ושריפה חמורה מהרג, [והרג חמור מחנק,] וכבר ביארנו מצות הנסקלין.
<h2>דף נב.</h2>
מצות הנשרפין כיצד, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהיה פותח את פיו, ומדליק פתילה של אבר וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך בני מעיו (וחוסרת) [וחומרת] את בני מעיו, לפי שגם זו שריפה היא, ובוררין לו שריפה יפה שבשריפות, שנאמ' [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה.
<h2>דף נב:</h2>
מצות הנהרגין כיצד, מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. מצות הנחנקין כיצד, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על הצואר, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה.
בן נח נהרג בדיין אחד, [ובעד אחד,] ושלא בהתראה, מפי איש, ולא מפי אשה, ואפי' מפי קרוב. בן נח נהרג על משכב זכור, ועל שוכב עם בהמה, ועל בעולת בעל, שהיא אשה המיוחדת לאיש, ואפי' ייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה, אבל אשה המאורסת, ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה, אין בן נח מוזהר עליה, שאין קידושין ונישואין לבני נח, ואם בא על ארוסה בת ישראל נהרג עליה כדין ישראל. אבל ישראל הבא על אשת גוי אינו חייב עליה כדין אשת איש, ואפי' אם היא בעולת בעל, שאין ישראל חייב אלא על ידי אישות של נישואין או של אירוסין, ואין אישות לבני נח.
<h2>דף נג.</h2>
אלו הן הנסקלין, הבא על אמו, ואע"פ שאינה אשת אביו, שבא עליה [אביו] באונס או בפיתוי, וכן הבא על אשת אביו, אע"פ שאינה אמו, והבא על כלתו, וכן הבא על הזכור, או על הבהמה, והאשה המביאה הבהמה עליה, וכן הזכר הנרבע לבהמה, וכן המגדף, והעובד ע"ז, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית את חבירו לעבוד ע"ז, והמדיח אנשי עיר הנדחת, והמכשף, ובן סורר ומורה, הרי כל אלו בסקילה. ומניין שכל אלו בסקילה, לפי שבמקצתן מפורשת סקילה, ואף באותם שאינה מפורשת סקילה נאמר בהם דמיהם בם, ונאמר באוב וידעוני [ויקרא כ'] באבן ירגמו אותם דמיהם בם, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. הבא על אמו שהיא אשת אביו בשוגג, חייב עליה שני חטאות, משום אמו, ומשום אשת אביו, ואפילו לאחר מיתת אביו, בין שהיא נשואת אביו, בין שהיא ארוסת אביו, ובחיי אביו חייב עליה אף משום אשת איש. וכן הבא על כלתו חייב עליה אפילו אחר מיתת בנו, בין שהיתה נשואה, בין שהיתה ארוסה, ובחיי בנו חייב עליה שני חטאות, משום כלתו, ומשום אשת איש. הבא על אחי אביו, או על אביו, בשוגג, שלא ידע עונש עבירה זו, חייב שתי חטאות, אחת משום [ויקרא י"ח] ואת זכר לא תשכב, ואחת משום [שם] ערות אחי אביך לא תגלה, וכן [שם] ערות אביך לא תגלה.
<h2>דף נד.</h2>
הבא על הזכור אינו חייב מיתה עד שיהא הנרבע בן תשע שנים ויום אחד, והבא על הבהמה, אפילו קטנה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה הנרבעת לבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, חייב מיתה. וכן הבא על הערוה חייב עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, שנא' [ויקרא י"ח] משכבי אשה, שתי משכבות יש לאשה, ובכולן העראה כגמר ביאה. הבא על הבהמה אף הבהמה בסקילה, שנ' [שם כ'] ואת הבהמה תהרוגו, ואם אדם חטא, בהמה מה חטאת, אלא מפני שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמ' הכת' תסקל, ועוד שלא תהא בהמה הולכת לשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. ואפילו קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה במזיד, נסקלת הבהמה על ידו, וכן קטנה בת שלש שנים ויום אחד הנרבעת לבהמה במזיד, נסקלת הבהמה על ידה. המערה בעצמו, יש בו משום שוכב ומשום נשכב, ולא יימצא בקישוי, אלא באבר מת, והרי הוא כמשמש עם אחר באבר מת. וכשם שהאדם אינו נידון אלא על פי שנים עדים ובית דין של עשרים ושלשה, כך הבהמה אינה נידונת אלא על פי [שני] עדים ובסנהדרין של עשרים ושלשה.
<h2>דף נה:</h2>
גדול הבא על הערוה הקטנה, הוא חייב, והיא פטורה, מפני שהיא קטנה, והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד אבל פחותה מיכן אין ביאתה ביאה, והבא עליה פטור. וכן קטן שבא על הערוה הגדולה, הוא פטור, והיא חייבת, והוא שיהיה הקטן בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, אבל פחות מיכן אין ביאתו ביאה. הבא על הנדה הרי הוא טמא טומאת שבעה כנדה עצמה, ומטמא כנדה עצמה, שנ' [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו, אלא שאין משכבו ומושבו מטמא אדם וכלים כמשכב ומושב של נדה, אלא הרי הוא כמגעו של נדה שמטמא אוכלין ומשקין, והוא שיהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה לכל דבר, וכן הנדה תהיה בת שלש שנים ויום אחד שביאתה ביאה לכל דבר.
המגדף זהו המברך את השם, ואינו חייב מיתה עד שיפרש את השם המיוחד, ושיברך שם בשם, כגון שיאמר יברך ה' את ה', אבל אם לא בירך שם בשם אינו חייב. וכן אם בירך אחד מן הכינויין, כגון, [אל], אלהים, שדי, וכיוצא בהן, ואע"פ שבירך שם בשם אינו חייב מיתה, אלא הרי הוא עובר בלאו, שנ' [שמות כ"ב] אלהים לא תקלל, ולוקה מלקות ארבעים. כשהיו בית דין חוקרין את העדים [בדבר זה] לא היו מזכירין העדים בעדותן את ברכת השם [כמו ששמעו], אלא מכנים ואומרין דרך כינוי יכה יוסה את יוסה, כלומר שם בן ארבע אותיות. נגמר הדין לא היו הורגין אותו בעדות הכינוי, אלא מוציאין את כל האדם בחוץ, שלא ישמעו ברכת השם מפי העדים, ואומרין הדיינים לגדול שבעדים אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והן עומדין על רגליהן, שכן מצינו בעגלון מלך מואב [שעמד על רגליו] כששמע [שופטים ג'] דבר אלהים לי אליך, ואע"פ שלא שמע השם אלא בכינויו, והעד השני אומר אף אני כמוהו, וכן השלישי אומר אף אני כמוהו, ואין מזכירין ברכת השם עוד.
<h2>דף נו.</h2>
והמוחק את השם הרי זה עובר בלאו, שנ' [דברים י"ב] ונתצתם את מזבחותם ואומר לא תעשון כן לה' אלהיכם. כל שאר האומות שאינם מישראל הם הנקראים בני נח, ולא נצטוו על התורה, שלא נתנה תורה אלא לישראל, אבל נצטוו על שבע מצוות, ואילו הן, דינים, וברכת השם, וע"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי, ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות הללו חייב מיתה, וישראל הנותן אבר מן החי לבני נח הרי הוא עובר ולפני עור לא תתן מכשול. ועוד נצטוו בני נח על בהמתך לא תרביע כלאים, וכן על הרכבת אילן באילן, במין בשאינו מינו, וישראל העושה על ידן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. אבל שאר המצוות שלא נצטוו עליהם בני נח, כגון לא תחסום שור בדישו, וכן הסירוס שנ' [ויקרא כ"ב] ובארצכם לא תעשו, וכן כל שאר האזהרות שלא הוזהרו עליהם בני נח, ישראל העושה על ידן אינו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל אסור מדברי סופרים, שיש בו משום אמירה לגוי שבות, וכל שאי אתה עושה אי אתה אומר לגוי ועושה, כמבואר בקונטרס הראייות בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, ואין בן נח נהרג אלא על שבע מצות האמורות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף נו:</h2>
בן נח שבירך את השם ונתגייר פטור. וכן בן נח שהכה את חבירו, ובא על אשת חבירו, ונתגייר פטור, עשה כן בישראל ונתגייר, חייב, כמו שמבואר לפנים בפרק בן סורר ומורה [ע"א ע"ב].
בן נח העובד ע"ז, בעבודות שבית דין ישראל ממיתין, בן נח מוזהר עליהן, ונהרג עליהן, אבל בעבודות שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, כגון המגפף והמנשק לע"ז שאין עבודתה בכך, אין בן נח מוזהר עליהן. ואין בן נח מוזהר על קדושת השם, שאם אנסוהו לעבוד ע"ז ואם לאו הורגין אותו, יעבור ואל ייהרג, כמו שמבואר בסוף בן סורר ומורה [ע"ד ע"ב]. כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר.
<h2>דף נז.</h2>
בן נח נהרג על הגזל, ואפי' על פחות משוה פרוטה, לפי שאין הגוים בני מחילה כישראל, ומקפידין על פחות משוה פרוטה, [והרי פחות משוה פרוטה] אצלן כשוה פרוטה, ואינו נפטר בהשבה, שאין פחות משוה פרוטה חשובה השבה אצל ישראל, ואין אני קורא בה והשיב את הגזילה. ואם בא גוי אחר ונטל פחות משוה פרוטה מאותו הגזלן נהרג עליו גם הגוי השני, כמו שמבואר בפרק אחרון של ע"ז [ע"א ע"ב]. אבל ישראל הגוזל מחבירו פחות משוה פרוטה אסור הוא לכתחלה, מפני שמצערו לפי שעה, אבל אינו חייב עליו, ואינו חייב בהשבתו, והרי הוא במחילה אצלו, שאין דרך ישראל להקפיד על פחות משוה פרוטה, ואם גזל שוה פרוטה נפטר בהשבתו, שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה אשר גזל.
<h2>דף נז:</h2>
בן נח נהרג בדיין אחד, [ובעד אחד,] ושלא בהתראה, מפי איש, ולא מפי אשה, ואפי' מפי קרוב. בן נח נהרג על משכב זכור, ועל שוכב עם בהמה, ועל בעולת בעל, שהיא אשה המיוחדת לאיש, ואפי' ייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה, אבל אשה המאורסת, ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה, אין בן נח מוזהר עליה, שאין קידושין ונישואין לבני נח, ואם בא על ארוסה בת ישראל נהרג עליה כדין ישראל. אבל ישראל הבא על אשת גוי אינו חייב עליה כדין אשת איש, ואפי' אם היא בעולת בעל, שאין ישראל חייב אלא על ידי אישות של נישואין או של אירוסין, ואין אישות לבני נח.
<h2>דף נח.</h2>
ואין בן נח מוזהר לא על אחות אביו, ולא על אחות אמו, ולא על אחות אשתו, ולפיכך נשא יעקב שתי אחיות, וכן עמרם נשא יוכבד דודתו, אבל מוזהר הוא על אשת אביו.
<h2>דף נח:</h2>
עבד כנעני של ישראל מותר באמו ומותר בבתו, יצא מכלל גוי, ולכלל ישראל לא בא. גוי שהכה את ישראל ראוי להמיתו, שהרי משה הרג המצרי בשביל שהכה את ישראל. וישראל המגביה ידו על חבירו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע, שנ' [שמות ב'] ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא נאמר, אלא תכה, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. ויש מן החכמים שהיו קוצצין ידו למכה חבירו, שנאמר [איוב ל"ח] וזרוע רמה תשבר.
<h2>דף נט.</h2>
גוי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר [דברים ל"ג] תורה צוה לנו משה מורשה, לנו, ולא להם, והרי הוא ככל גזל, שהוא גוזל ירושתנו. ונראה בעיניי שישראל המלמדו תורה הרי הוא עובר ולפני עור לא תתן מכשול. ולא נאמר כל זה אלא בתורת משה ומצוותיה, שנצטוו בהן ישראל, אבל נביאים וכתובים נראה בעיני שמותר ללמדו, שרואה בהן הגוי נחמות האמורין לישראל, ותשובות שראוי (להאמין) [להשיב] לאפיקורוסין, ועל ידי כן אפשר שידבק בתורת ישראל. שבע מצוות שהן מצווין עליהן, אם קורא בהן הגוי ועוסק בתלמודם, הרי הוא כישראל כשר העוסק בתורה, שנא' [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, האדם, ואפי' גוי.
<h2>דף ס.</h2>
בשאר עדיות, בין בדיני ממונות, בין בדיני נפשות, צריך כל עד ועד לפרש עדותו כשבודקין בית דין, חוץ מברכת השם, שכל אחד ואחד אינו מזכיר ברכת השם אלא העד הראשון בלבד. כששומעין הדיינים ברכת השם מפי העד חייבין לקרוע בגדיהם, ואין מאחין אותן הקרעים לעולם, והעדים אינם חייבים לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. וכן כל השומע ברכת השם חייב לקרוע, בין השומע מן המברך עצמו, בין השומע מן השומע, כגון מן העדים. ולפי שטת מז"ה אינו חייב לקרוע אלא אם שמע ברכת השם ושם המיוחד. ולי נראה אפי' באחד מן הכינויים, וכך היא שטת רבינו יצחק, כמבואר בקונ' הראייו' בראיי' ב'. והשומע ברכת השם מפי הגוי אינו חייב לקרוע, שאם אתה אומר כן (נמצא) [נתמלא] כל הבגד קרעים, ואם שמע מישראל משומד חייב לקרוע.
<h2>דף ס:</h2>
העובד ע"ז חייב עליה בכל עבודה שדרכה בכך, ואע"פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, והזורק אבן למרקוליס, ואם אין עבודתה בכך אינו חייב אלא על העבודות הנעשות בבית המקדש, כגון הזביחה, שנ' [שמות כ"ב] זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. וכן ההקטרה והניסוך שמנסך לע"ז, וכן זריקת הדמים שהן בכלל המנסך, שנ' [תהלים ט"ז] בל אסיך נסכיהם מדם, וכל אלו דומין לזביחה, שכולן נעשות בפנים בבית המקדש. וכן המשתחוה לע"ז, אע"פ שאין עבודתה בכך, ואע"פ שאינה דומה לזביחה, שאינה מן העבודות הנעשות בפנים לצורך הקרבנות, חייב עליה, שנ' [שם ל"ד] לא תשתחוה לאל אחר. וכן המקבל עליו הפסל לאלוה שלא בפניו, או שאמר לו אלי אתה לפניו, כעניין שנ' [שם ל"ב] אלה אלהיך ישראל, הרי זה חייב עליו אע"פ שלא עבדו. אבל המגפף והמנשק לע"ז, והמכבד והמרבץ לפניה, והרוחץ, והסך, והמלביש, [והמנעיל] ע"ז שאין עבודתה בכך, הרי זה בלא תעשה, ופטור מעונש מיתה.
<h2>דף סא.</h2>
המסית חבירו לעבוד ע"ז, כיון ששמע לו הניסת ואמר אעבוד, או שאמר אלך במקום פלוני ואעבוד אע"פ שאינה מזומנת לו, או שאמר נעבוד, או נלך ונעבוד, שניסת לילך עם אחרים, הרי זה חייב אע"פ שלא עבד, שנ' [דברים י"ג] לא תאבה לו ולא תשמע אליו, הא אם אבה ושמע חייב מיד, אע"פ שלא עבד, והניסת מעצמו אינו חייב עד שיעבוד, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. העושה עצמו ע"ז ואמר לאחרים בואו ועבדוני, אע"פ ששמעו לו, אינם חייבים מיתה עד שיעבדוהו, וכן הנעבד עצמו.
<h2>דף סא:</h2>
והמשתחוה לחבירו שלא כדרך ע"ז מותר. ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חוששין שמא שד הוא ונראה כעובד ע"ז, כמו שמבואר למעלה בפ' נגמר הדין [מ"ד ע"א]. העובד ע"ז מאהבת הגוי או מיראת הגוי, הרי זה פטור מעונש מיתה, שהרי אין בלבו לקבלה עליו באלהות, וכל מה שעושה אינו עושה אלא להפיק רצונו של גוי. ונראה בעיניי שאם הגוי אונסו בכך, הרי זה ייהרג ואל יעבור, שאע"פ שאין בלבו לקבלה עליו באלהות, הרי הגוי מתכוון להעבירו על דתו שיעבוד ע"ז, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. המשתחוה לאנדרטי שהוא פרצוף של מלך שעושין לכבודו ומשתחוין לו, אם קבלה עליו באלהות זה המשתחוה, הרי זה עובד ע"ז וחייב, ואם לא קבלה עליו באלהות, אלא משתחוה לה לכבוד המלך, (הרואה) [שרואה] פרצופו ומשתחוה לו, הרי זה פטור. וכן הנכנס לבית ע"ז כסבור שהיא בית הכנסת והשתחוה שם, הרי זה לבו לשמים, ואין זה כעובד ע"ז להתחייב עליו חטאת בשוגג. חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, ובכל עבירות שבתורה אין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה, שנ' [תהלים ס"ו] און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אבל בע"ז הקב"ה מצרף המחשבה למעשה, שנ' [יחזקאל י"ד] למען תפוש את בני ישראל בלבם, כמו שמבואר בסוף פרק ראשון של קדושין [מ' ע"א].
<h2>דף סג:</h2>
הנודר בשם ע"ז, והנשבע בשם ע"ז, עובר בלא תעשה, ואפילו המזכיר ע"ז בשמה עובר בלא תעשה, שנ' [שמות כ"ג] ושם אלהים אחרים לא תזכירו, שלא יאמר אדם שמור לי בצד ע"ז פלו', או אני אשמור לך בצד ע"ז פלוני', וכן לא יגרום לאחרים שידרו בשמו, שנ' [שם] לא ישמע על פיך, וכן כתוב בספר יהושע [כ"ז], לבלתי בוא בגוים האלה ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם. ואסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע לו בע"ז שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך. כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה, שהרי התורה הזכירתו, כגון פעור, ובעל צפון, בל, נבו, שכתו' [ישעיה מ"ו] כרע בל קורס נבו, וכל כיוצא בהם, ומרקוליס שהזכירו חכמים, יש מפרשים רם קילוס שמה, וחכמים כינו שמה מרקוליס, וכן ישו הנוצרי יהושע שמו, וחכמים כינו אותו ישו. ונראה בעיני ששמות הקדשים שלהם, שהם תלמידי ישו, אע"פ שעובדי ישו משתחוים להם, אינם משתחוים בתורת אלהות, שאינם תופשים אותן אלהות, אלא לכבוד משתחוים לפרצופים שלהם, כאדם המשתחוה לאנדרטי של מלכים לכבוד המלך, ואין בהם דין ע"ז. כל ליצנות הוא אסור, כמו שכתוב [ישעיה כ"ח] ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, חוץ מליצנות של ע"ז שהוא מותר, שנ' [שם מ"ו] כרע בל קורס נבו קרסו כרעו יחדו, שהיו מתלוצצים בע"ז. ומותר אדם שיאמר לגוי שיטול ע"ז שלו ויניח אותה בשי"ן תי"ו שלו, כלומר בין עגבותיו, מלשון [ישעיה כ'] וחשופי שת, כמו שמבואר בסוף פרק הקורא את המגלה עומד [מגילה כ"ה ע"ב].
<h2>דף סד.</h2>
הפוער עצמו לפעור, אע"פ שנתכוון לבזותו, וקינח נקביו בחוטמו, הואיל ועבודתו בכך, ובזיונו זה הוא עבודתו, ומדעתו הוא עובדו, הרי זה חייב עליו חטאת בשוגג, ואם התרו בו במזיד חייב סקילה, וכן הזורק אבן למרקוליס, וכן הנוטל אבן ממרקוליס, חייב, שכן דרך עובדיה, שזורקין שם אבנים, ונוטלים משם אבנים כדי שיהא המקום פנוי לזרוק שם אבנים.
<h2>דף סד:</h2>
הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסרנו לכומרים, שנ' [ויקרא י"ח] ומזרעך לא תתן להעביר למולך. מסר ולא העביר, או שהעביר ולא מסר, או שמסר והעביר ולא למולך, או שמסר והעביר למולך ולא באש, אינו חייב, עד שימסור לכומרים ויעבירהו למולך לפני האש, שעושין שורת לבנים באמצע, אש מכאן ואש מכאן, ומעבירין אותו באמצע, ואינו נשרף. העבירו מהלך ברגליו פטור, עד שיעבירנו בקפיצה, וכן אם העביר עצמו, וכן אם העביר כל זרעו פטור, שנ' מזרעך ולא כל זרעך. וכן אם העביר אביו ואמו, אחיו ואחותו, פטור, שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו, ואפי' על בני בניו ועל בני בנותיו, בין שהיה זרע כשר, בין שהיה זרע פסול. ויש שהיו שורפין בניהם באש, שנאמר [מ"ב י"ז] והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך ואנמלך אלהי ספרוים.
<h2>דף סה.</h2>
חובר חבר הרי זה בלא תעשה, אחד חבר גדול, שהוא מחבר את השדים, ואחד חבר קטן, שהוא מחבר מיני חיות, ואפי' המחבר נחשים ועקרבים ומקבצן כולם למקום אחד שלא יזיקוהו, הרי זה אסור, והוא שלא היו רודפין אחריו, אבל אם היו רודפין אחריו, הרי זה מותר, כמו שביאר מז"ה. ונראה בעיניי שהמיתוק שעושות הנשים מדבש ומחלב לרפואה, וכן העישון שמעשנין, מותר, שלא חייבה תורה בבעל [אוב] אע"פ שמקטר לשד אלא מפני שמעלה המת, וכן מעשה כשפים לא נאסרו אלא כשעושין מעשה, או כשאוחזין את העינים, כמו שביארנו, אבל בעישון ובמיתוק אין בהם כל אלה, וגם אין בהם משום חובר חבר, שאינן מתכוונים לחבר השדים, אלא לרצותם על רפואת החולה, ושלא יזיקוהו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה' ובראיי' ז'.
<h2>דף סה:</h2>
בעל אוב, זה העושה כשפים על ידי כלי חרש, כעניין שנ' [איוב ל"ב] וכאובות חדשים, ומעלה המת בין פרקיו, או בין אצילי ידיו, ומדבר, ויש שמעלה אותו בזכרותו, ויש שנשאל בגולגולת בכשפים הידועים להם. ידעוני, זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו. וכל אלה העושה אותם הוא בסקילה, והנשאל בהם הוא באזהרת לאו. ודורש אל המתים, זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה.
מעונן שאמרה תורה, זה המחשב עונות ושעות, [ואומ'] היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות. מנחש שאמרה תורה, זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו, ושועל משמאלו, וכיוצא בדברים האלה. ונראה בעיניי שלא נאסרו כל אלה אלא כשעושה בהן מעשה, כגון שהיה מחזיק בדרכו ועל ידי הנחשים האלה חוזר מדרכו, אבל אם אינו עושה בהן מעשה, אלא אומר דברים בעלמא, אין בזה איסור, שכל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול, שסמכו על הסימן שלהם לעשות בו מעשה, אינו נחש, כמו שמבואר בפרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"ב], וכמו שביארתי כאן בקונטרס הראייות בראיי' ז', ובפ' במה אשה יוצאה. וכן האומר לגבאי אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת [הוא], הרי זה בכלל מנחש, שהרי עושה מעשה, ופוסק מלעשות עסקיו על ידי הנחש. ונראה בעיניי שאם אינו מוציא הדברים מפיו, אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלה, הרי זה מותר, שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. בית, תינוק, ואשה, אע"פ שאין נחש מותר, יש בהן סימן, שאם אירע לו דבר מעת שקנה אותו בית, או שנולד לו [אותו] תינוק, או שנשא אותה אשה, הרי זה מותר לו לסמן בהם, והוא שהוחזק באותו דבר שלשה פעמים, כמו שמבואר בפרק גיד הנשה [שם]. המנחשים בחולדה, ובעופות, ובכוכבים, הרי אלו בכלל לא תנחשו, וכן הוא אומר [ישעיה מ"ז] הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהיה הנביא מכנה אותם.
<h2>דף סו.</h2>
המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד, ואם קללם באחד מן הכינויין פטור, בין שקלל שניהם, בין שקלל אחד מהם, ואחד בן, ואחד בת, טומטום, ואנדרוגינוס, כולן שוין. והמקלל חבירו בשם המיוחד בלאו, שנא' [ויקרא י"ט] לא תקלל חרש, והוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, כמו שמבואר בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"א].
<h2>דף סו:</h2>
הבא על נערה מאורסה שהוא נידון בסקילה, אינו חייב עד שתהא נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורסה ולא נשואה, והיא בבית אביה, ולא שמסרה האב לשלוחי הבעל לכונסה, שכל אלו אין מיתתן בסקילה אלא בחנק.
<h2>דף סז.</h2>
המסית חבירו לעבוד ע"ז, כיון ששמע לו הניסת ואמר אעבוד, או שאמר אלך במקום פלוני ואעבוד אע"פ שאינה מזומנת לו, או שאמר נעבוד, או נלך ונעבוד, שניסת לילך עם אחרים, הרי זה חייב אע"פ שלא עבד, שנ' [דברים י"ג] לא תאבה לו ולא תשמע אליו, הא אם אבה ושמע חייב מיד, אע"פ שלא עבד, והניסת מעצמו אינו חייב עד שיעבוד, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. העושה עצמו ע"ז ואמר לאחרים בואו ועבדוני, אע"פ ששמעו לו, אינם חייבים מיתה עד שיעבדוהו, וכן הנעבד עצמו.
המסית חבירו לעבוד ע"ז, וכן מדיחי עיר הנדחת, שאומרים נלך ונעבוד ע"ז, וכן נביא המתנבא ומסית בני אדם בנבואותיו לעבוד ע"ז, כמו שנ' [דברים י"ג] כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו', הרי כל אלו בסקילה. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין ומסתירין להן עדים, אלא העדים עומדין ומתרין בהן בגלוי, ואומרי' לו ראה שאם תעבור עבירה זו אתה חייב מיתה, ואין צריכין להודיעו באי זו מיתה, כמו שמבואר בפרק ואלו הן הנשרפין [פ' ע"ב], ואינו חייב עד שיקבל עליו התראה, שיאמר יודע אני בכך, ועד שיתיר עצמו למיתה, שיאמר על מנת כן אני עושה. אבל המסית והמדיח אין מעמידין עליו עדים בגלוי, אלא מכמינין ומסתירין עליו עדים. כיצד עושין, מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו רואין אותו [ושומעין את קולו], והוא אינו רואה אותן, או מכמינין לו עדים אחרי הגדר, והניסת אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד ע"ז, אם חזר בו מוטב, ואם אמר כך היא חובתינו וכך היא יפה לנו, העדים שומעין מבחוץ, ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, [ואם היה מסית לשנים, הן הן עדיו, ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו].
והמכשף, זה העושה מעשה על ידי שדים או על ידי כשפים, כדרך שהיו עושים חרטומי מצרים. ויש מגדולי חכמי ישראל שהיו בקיאין בהם, כדי שידעו לדון המכשפי', וגם שיוכלו להיזהר מהם, ופעמים שהיו ממלאים כל השדה קישואים על ידי לחשים שהיו בקיאים בהם, וכשהיו רוצים היו עוקרין אותן ומקבצין אותן כולם במקום אחד על ידי לחשים שבהם, ואע"פ שהעושה כן חייב סקילה העושה להתלמד מותר, שנ' [דברים י"ח] לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות.
<h2>דף סז:</h2>
הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן שהוא בסקילה, ויש מהן שהוא פטור מן התורה אבל אסור מדברי סופרים, ויש מהן שהוא מותר לכתחלה. כיצד, העושה מעשה, כדרך שביארנו, חייב סקילה, והאוחז את העינים, שמראה להם שעושה, ואינו עושה כלום, פטור אבל אסור, והעושה מעשה בקדושה בשמות הקדושים, כדרך שהיו עושים מקצת החכמים, שהיו בקיאין בספר יצירה, ובוראין ברייה, ומעשיהן קיימין, כדרך שהיה עושה משה במצרים בכח הקב"ה, הרי זה מותר לכתחלה. אבל מעשה כשפים אין מעשיה אלא לפי שעה, על ידי שדים, או על ידי לחשים, והבקיאים בהם מבטלים כשפיהם. אחד האיש ואחד האשה חייבין על מעשה כשפים, ומפני מה אמרה תורה מכשפה לא תחייה, מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
<h2>דף סח:</h2>
בן סורר ומורה שאמרה תורה, מאימתי ראוי להענישו בכך, משיביא שתי שערות, ויהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, עד שיקיף זקן התחתון בשיער, הקפת הגיד, ולא הקפת בצים, שנ' [דברים כ"א] כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, בן, ולא איש, ומשיקיף זקן התחתון הרי הוא בכלל איש. וכן אם עברו עליו שלשה חדשים לאחר שתי שערות אינו נעשה בן סורר ומורה. וכן דרשו, בן, ולא בת, שאין הבת נידונת בדין בן סורר ומורה.
<h2>דף ע.</h2>
מאימתי הוא חייב, משיגנוב מעות מאביו ויקנה בהן בשר ויין בזול, ויאכל תרטימר בשר, שהוא משקל חצי מנה, וישתה חצי לוג יין, מן היין האיטלקי, שהוא יין יפה. אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנ' [דברים כ"א] זולל וסובא, ואומר [משלי כ"ג] אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. וכן אינו חייב עד שיאכל בשר חי שהוא מבושל ואינו מבושל, כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה יין חי שהוא מזוג ואינו מזוג, ואם אכל בשר מלוח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה, [וכן אם אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה]. אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם, וכן אם אכל בעבירה, כגון בתענית ציבור, או שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, אינו נעשה בן סורר ומורה, וכן אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה רקים.
לעולם יזהר אדם מן האכילה ומן השתייה יותר מן הראוי, שנ' [משלי כ"ג] אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, [והיין] מיעוטו יפה, שנ' [תהלים ק"ד] ויין ישמח לבב אנוש, ורובו רע עד למאד, שנ' [משלי כ"ג] למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין, צא ולמד מה אירע לנח שהיה צדיק יסוד עולם על שנשתכר ביין, וכן שלמה הוא אומר, [שם ל"א] אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר, ואין ראוי להרבות ביין אלא בתנחומי אבלים, שנ' [שם] תנו שכר לאובד ויין למרי נפש.
<h2>דף עא.</h2>
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, או שגנב משל אחרים ואכל ברשות אחרים, או משל אחרים ואכל ברשות אביו, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו ויאכל בשל אחרים, שגניבת אביו מצויה לו, וברשות אחרים אינו מתפחד כמו ברשות אביו, ומתוך כך יבוא להרגיל בדבר, ולפיכך הענישתו תורה. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין, וכן מבואר בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ח ע"ב]. היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצים. היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אלם, או סומא, או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר [דברים כ"א] ותפשו בו, ולא גדמין, והוציאו אותו, ולא חגרין, ואמרו, ולא אלמין, בננו זה, ולא סומין, איננו שומע בקולנו, ולא חרשין. ומתרין בו תחלה בפני שני עדים, ואם אינו שומע להם, מלקין אותו בפני שלשה דיינים כשאר חייבי מלקיות, חזר וקילקל נדון בעשרים ושלשה, לפי שהוא חייב סקילה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה, ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנ' בנינו זה, זהו שלקה בפניכם.
<h2>דף עא:</h2>
ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון, פטור, ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון, חייב.
בן נח שבירך את השם ונתגייר פטור. וכן בן נח שהכה את חבירו, ובא על אשת חבירו, ונתגייר פטור, עשה כן בישראל ונתגייר, חייב, כמו שמבואר לפנים בפרק בן סורר ומורה [ע"א ע"ב].
בן סורר ומורה נידון על שם סופו, שהרי אפשר מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ראוי ליהרג, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו, שסוף מכלה נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ומיד יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנייה להם והנייה לעולם, ושל צדיקים רע להם ורע לעולם, שינה לרשעים הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם, פיזור לרשעים הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם, כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנייה להם והנייה לעולם, [שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנייה להם והנייה לעולם].
<h2>דף עב.</h2>
הבא במחתרת נידון על שם סופו, לפי שחזקה היא שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויודע הגנב שיעמוד בעל הבית כנגדו להציל ממונו, והוא (ש)נכנס להורגו, והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו, הוא שאמרה תורה [שמות כ"ב], אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, אם זרחה השמש עליו דמים לו, כלומר שהדבר ידוע שאינו בא להרוג בעל הבית לפי שכבר זרחה השמש, ורבים מצויין שם. וכן אם ברור לך הדבר כשמש שהדבר ידוע שלא בא להורגו, כגון האב הבא על בנו, שרחמי האב על הבן וסתמו אינו בא אלא על הממון, עד שיוודע לו שיש לו רוע לב עליו ובא להורגו. ואם בא הבן על אביו או שאר כל אדם, סתמו על עיסקי נפשות הוא בא עליו במחתרת, עד שיוודע לו שיש לו שלום עמו [והוא אוהבו ביותר כאב את בנו, ולא בא אלא על עיסקי ממון, ואין זה רשאי להורגו].
הבא במחתרת ושיבר את הכלים במחתרת פטור מן התשלומין, הואיל ונתחייב מיתה במחתרת, אע"פ שלא נהרג, חיוב המיתה פוטרו מן התשלומין. וכן אם גנב [גדי] וטבחו בתוך המחתרת, פטור, כמו שמבואר בפרק ואלו נערות [כתובות ל"ד ע"ב]. היו הכלים שגנב במחתרת בעין, כל מקום שהן ברשות בעליהן הן, ונוטלן בעליהן בכל מקום שהן, והואיל והן ברשות בעליהן, אם שיברן הגנב חוץ למחתרת, חייב, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואלו נערות. ואם לא נתחייב מיתה במחתרת, שבא על עיסקי ממון, כדרך שביארנו, חייב לשלם הכלים אע"פ ששיברן בתוך המחתרת. הגונב כיס בשבת, אע"פ שהוציאו לרשות הרבים, שהוא חייב מיתה, אין המיתה פוטרתו מן התשלומין, לפי שכבר נתחייב בתשלומין מעת שהגביהו ברשות בעליו קודם שיוציאנו לחוץ ויבוא לידי איסור שבת, וכבר ביארתי כל עניינו בהלכות הללו בפרק המוכר את הספינה.
<h2>דף עב:</h2>
זה שאמרה תורה [שמות כ"ב] אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, בין שהכהו בעל הבית, בין שהכהו כל אדם, הואיל והוא בא על עיסקי נפשות ודעתו להרוג בעל הבית, מצוה על כל אדם להצילו, ורשאי להמיתו אפילו בשבת, ובכל מיתה שיכול להמיתו. ואם בא על עיסקי ממון, כדרך שביארנו, לא דיי שאינו רשאי להורגו, אלא מצוה עליו להצילו, ואפילו לפקח עליו הגל בשבת. הבא במחתרת אינו צריך התראה, הואיל וחותר ביתו ידוע שעל עיסקי נפשות בא, שאם יעמוד להציל ממונו יהרגנו, והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו, אבל אם לא בא במחתרת, אלא נכנס הגנב לביתו דרך גגו, או דרך פתח חצירו וקרפיפו, ולא חתר כלום, אינו רשאי להורגו בלא התראה, אלא מתרה בו אולי יחזור בו, ואם אינו חוזר בו אלא הוא עומד עליו, הבא להורגך השכם להורגו.
הרודף אחר חבירו להורגו, ניתן להצילו בנפשו, שהורגין את הרודף להציל את הנרדף מידו, ואין צריכין להתרות בו ברודף, אלא הורגין אותו בלא התראה, ואפי' קטן הרודף אחר חבירו קטן להורגו, הורגין את הרודף להציל את הנרדף, הואיל ואי אפשר להצילו בעניין אחר. ואם היה הרודף גדול, ואי אפשר להציל הנרדף מידו, כגון שהיו הרודף והנרדף מצד אחד של נהר, הרי אלו מתרין בו לחייבו מיתה בבית דין, ואומרין לו ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה [בראשית ט'] שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אם אמר יודע אני שהוא כן, פטור, אע"פ שקיבל עליו התראה, ואם אמר על מנת כן אני עושה, חייב, שהרי קיבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה. האשה שהיתה מקשה לילד, והוציא העובר את ידו לחוץ החיה נותנת ידה לתוך מעיה, ומחתכת את העובר איברים [איברים] כדי להציל את האשה, יצא ראשו הרי הוא כילוד, ואין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש.
<h2>דף עג.</h2>
הרודף אחר הזכור, ואחר נערה מאורשה, וכן אחר שאר כל העריות שהן חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין, הורגין הרודף להצילו מידו, שנ' [דברים כ"ב] צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעין אותה בכל עניין שיכולין להושיעה. ואם נמסרת לו ברצון, בלי אונס, אין הורגין הרודף. וכן אם [נ]עבר[ה] בה עבירה, שכבר נפגמה, אין הורגין הרודף להצילה, אע"פ שהוא אונסה. וכן אם יש לה מושיע אחר להצילה, אין הורגין הרודף. הרודף אחר חייבי לאוין, כגון כהן גדול הרודף אחר האלמנה, אין הורגין אותו להצילה. וכן הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד ע"ז, אין הורגין אותו להצילו מן העבירה, אלא מתרין בו, והורגין אותו בבית דין. הרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חייה גוררתו, או לסטים באין עליו, חייב להצילו, שנ' [ויקרא י"ט] לא תעמוד על דם רעך, ואם אינו יכול להציל בגופו, חייב לטרוח ולהשכיר בני אדם כדי להצילו.
<h2>דף עד.</h2>
רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים, בין של נרדף, בין של כל אדם, פטור, שהרי הוא מתחייב בנפשו, וחייוב המיתה פוטרו מן התשלומין. ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף פטור, שלא יהא ממונו חמור מגופו, של כל אדם, חייב, שמציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל הנרדף מידו, ושיבר את הכלים, בין של רודף בין של נרדף ובין של כל אדם, [פטור], ולא מן הדין הוא, אלא אם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מיד רודף.
כל עבירות שבתורה אם אמר לו הגוי לישראל שיעבור עליהם ואם לאו הוא הורגו, יעבור ואל ייהרג, שנ' [ויקרא י"ח] וחי בהם, ולא שימות בהם, חוץ מע"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק שני בראיי' ז'. כיצד, אמר לו הגוי שיעבוד ע"ז ואם לאו הוא הורגו, ייהרג ואל יעבור, שנ' [דברים ו'] ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, שימסור נפשו וממונו בעבור קדושת השם. וכן אם אמר לו שום אדם שיהרוג ישראל חבירו ואם לאו הוא הורגו, ייהרג ואל יעבור, שאין דוחין נפש מפני נפש, שאם באת לומר וחי בהם ולא שימות בהם, מה ראית לחוש על דמו של זה יותר מדמו של חבירו, לפיכך אין לו רשות להציל חייו בדם חבירו. וכן בגילוי עריות, אם אמר לו האנס שיבוא על הערוה ואם לאו הוא הורגו, ייהרג ואל יעבור, שנ' [שם כ"ב] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, מקיש נערה מאורשה לרוצח, מה רוצח ייהרג ואל יעבור, אף נערה מאורשה ייהרג ואל יעבור לבוא על הערוה, ובאשה אין לומר תיהרג ולא תעבור, שהרי קרקע עולם היא, שהאיש כובשה בעל כורחה, והאיש עושה מעשה ולא האשה, כמבואר בקונטרס הראייות [בראיי' א'].
<h2>דף עד:</h2>
ולא אמרו בשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת השמד, וגם היה הדבר בצינעא, אבל אם היה בשעת השמד, או שהיה הדבר בפרהסיא, כגון שהיו שם עשרה ישר' אפי' שלא בשעת השמד ייהרג ואל יעבור, ואפי' על מצוה קלה, ואפי' לשנות סרוך נעלו לעשותו כדרך שהגוים עושים ולא כדרך היהודים, [במקום שיש להם בו שינוי מנהג הגוים מן היהודים,] שהיהודים נוהגים בו דרך צניעות, וכן כל הדומה לזה, בד"א כשמתכוין האנס להעבירו לישראל על תורתו, כגון שאומר לו ללקט עשבים בשבת ולהשליכם בנהר, אבל אם האנס מתכוין להנאתו, כגון שאומר לו ללקט עשבים בשבת ולתת אותם לפני בהמותיו, הרי זה יעבור ואל ייהרג, ואפילו בפרהסיא. וכן בת ישראל שאנסה גוי לבוא עליה, אין [לה] למסור עצמה להריגה, שהגוי להנאת עצמו הוא מתכוין, ולפיכך מסרה עצמה אסתר לאחשורוש, ועוד שהאשה היא קרקע עולם, כמו שביארנו. במקום שאונסין הגוים לישראל ושואלין מהם כלים להדליק בבית ע"ז שלהם, הואיל ואינם מתכוונים להעבירם על התורה, אלא לעשות חפציהם הם מתכוונים, אין להם למסור עצמם להריגה, שכל אלה כשאר עבירות שבתורה הם, ובאילו שלשה, כגון ע"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, אע"פ שהאנס מתכוין להנאתו ואינו מתכוין להעבירו על הדת, הרי זה ייהרג ואל יעבור, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף עה.</h2>
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה בלבבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתיבעל לו, ואמרו חכמים ימות ואל תיבעל לו, וכן ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, או אפילו לספר עמו מאחרי הגדר, ואפי' אם היתה אשה פנויה, משום פגם משפחה, אלא אם רוצה אותה לאשה משיאין אותה לו, שלא ימות עליה.
אלו הן הנשרפין, הבא על חמותו, ועל אם חמותו, ועל אם חמיו, וכן על בת אשתו, או על בת בת אשתו, או על בת בנה, וכן הבא על בתו, או על בת בתו, או על בת בנו, אע"פ שאינו מאשתו אלא מאנוסתו. וכן בת כהן שזינתה היא בשריפה, שנ' [ויקרא כ"א] ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף. בד"א בנשואה, שאילו היתה בת ישראל היא בחנק, החמירה תורה בבת כהן שהיא בשריפה, אבל אם היתה ארוסה, הרי היא בסקילה כארוסה בת ישראל, שהסקילה חמורה מכל המיתות. אע"פ שנשואה בת כהן בשריפה, בועלה אינו בשריפה אלא בחנק, כבועל נשואה בת ישראל, שנ' את אביה היא מחללת באש תשרף, היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. וכן העדים שהעידו עליה והוזמו, מיתתן בחנק, כמו שהיו באין לחייב הבועל, ולא כמו שהיו באין לחייב האשה, שנ' [דברים י"ט] כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו. ולמה נאמר בבת כהן את אביה היא מחללת, לומר שאם היו נוהגים בו קודש, נוהגין בו חול, היו נוהגין בו כבוד, נוהגין בו בזיון, אומרין ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שזו יצאת מחלציו. וכן כל רשע שהיה אביו צדיק, מותר לקרותו רשע בן רשע, ומבזין האב הצדיק על ידי הבן הרשע, וכל זה מבואר למעלה בפרק ארבע מיתות [נ"ב ע"א].
<h2>דף עו.</h2>
המוסר את בתו שלא לשם אישות, וכן היא שמסרה עצמה שלא לשם אישות, הרי אלו עוברין בלאו, שנ' [ויקרא י"ט] אל תחלל את בתך להזנותה. [וכן המשיא בתו לזקן, והמשהה בתו בוגרת ואינו משיאה, הרי אלו בכלל אל תחלל את בתך להזנותה], שמביאין אותה לידי זנות, ואמרו חכמים [פסחים קי"ג ע"א] בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה. וכן אסור לאדם להשיא אשה גדולה לבנו קטן, והרי זה כמו המשיא בתו לזקן, ועליהם הכתו' אומר [דברים כ"ט] למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו.
<h2>דף עו:</h2>
והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, ומשיאן סמוך לפירקן, וכן האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכן האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר [ישעיה נ"ח] אז תקרא וה' יענה, שכן כתוב שם, הלא פרוש לרעב לחמך, ועוד כתוב שם, ומבשרך לא תתעלם.
ואלו הן הנהרגין שמיתתן בסייף, הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו, בין איש בין אשה, בין קטן בין גדול, בין באבן בין בברזל, חייב, והוא שיש באבן כדי להמית, שנ' [במדבר ל"ה] ואם באבן יד הכהו, אבל אם אין בו כדי להמית, פטור המכה, שהרי לא היה ראוי למות בו, ומזלו גרם לו. אבל בברזל לא נאמר בו יד, שהברזל ראוי להמית בכל שהוא, שיכול לדוקרו בתוך לבו אפילו במחט אחד. ואם זרק עליו הברזל והכהו כעין הכאת אבן, צריך שיהיה בו שיעור כדי להמית באותה ההכאה. ההורג את הנפלים פטור. מי שנפל לתוך האש, או מי שנפל לתוך המים, וכבשו שם חבירו עד שאינו יכול לעלות משם, ומת, חייב מיתה זה הכובשו, שהרי הוא כהורגו בידים כשכובשו שם. וכן המצמצם בהמת חבירו בשמש, ומתה, הרי זה חייב כמזיק בידים. ואם היה יכול לעלות משם, אע"פ שדחפו שם חבירו בידים, פטור, שהרי הוא גרם לעצמו, שהיה יכול לעלות ולא עלה. וכן אם שיסה בו את הכלב, או שיסה בו את הנחש, או אפי' השיך בו את הנחש, ששם עליו הנחש ונשכו ומת, הרי זה פטור, שהנחש המיתו, ולא הוא, ומעשיו אינם אלא כדרך גרמא והנחש בסקילה.
<h2>דף עז.</h2>
הכופת חבירו בחמה, ובצינה, ומת שם, חייב, שהרי הוא ככובשו לתוך המים או לתוך האש. אם לא היתה שם חמה או צינה בשעה שכפתו, אלא באו עליו לבסוף והמיתוהו, הרי זה פטור, שאינו אלא כדרך גרמא. וכן אם כפתו ומת ברעב פטור, שהרי הרעב אינו בא אלא לבסוף. וכן אם כפתו לפני ארי ובא עליו והמיתו, פטור, שהרי אינו בא אלא לבסוף. וכן אם כפתו לפני היתושין והמיתוהו, פטור, אע"פ שהיו היתושין עומדין עליו בשעה שכפתו, אין אלה היתושין הורגין אותו, אלא [אלה] הולכים ואחרים באים. פרע עליו המעזיבה ומת בצינה, פטור. וכן אם כפה עליו הגיגית ומת בהבלו, פטור, שהרי לא בא ההבל אלא לבסוף. אבל אם הכניסו בבית של שיש והדליק בו את האש, ומתרבה שם הבלו וחומו ומת שם, חייב, שהרי הוא ככופתו בחמה ובמקום שהנזק מצוי בשעתו.
<h2>דף עז:</h2>
דחפו בבור, וסולם בבור, ובא אחר וסילקו, ואפילו קדם הוא וסילקו, פטור, שהרי בשעה שהשליכו שם היה יכול לעלות, והסילוק שסילק הסולם אינו אלא דרך גרמא, ופטור. וכן אם זרק בו חץ, ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו קדם הוא ונטלו, פטור. וכן אם זרק בו חץ, והיו בידו סממנים, או שהיו מצויין לו בשוק סממנים, שראוי להתרפאות בהם, או שנזדמנו לו סממנים לאחר שנזרק בו החץ, ובא אחר ופיזרן, ואפילו קדם הוא ופיזרן, פטור, שהרי ראוי היה להתרפאות בהן, והפיזור שפיזרן אינו אלא דרך גרמא. זרק צרור בכותל וחזר לאחוריו, והרג חבירו בחזירתו, חייב. וכן המשחקין בכדור, שמכין הכדור [בכח] עד שהוא חוזר לאחוריו, ואם הרג בחזירתו, במזיד נהרג, ובשוגג גולה, והוא שחזר הכדור חוץ לארבע אמות, אבל אם חזר תוך ארבע אמות והרג, פטור, לפי שדרך המשחקין בכדור להכות בכח עד שחוזר לאחוריו יותר מארבע אמות, ואם לא חזר ארבע אמות לא נתקיימה מחשבתו, והרי הוא כהורג בלא כוונה. הכופת את חבירו לפני המים, והביא עליו שטף מים ומת, אם באו עליו המים בכח ראשון, שכיון שפטר המים נפלו עליו מיד, הרי זה חייב, ואם היה רחוק מן המים כמעט, שלא באו עליו המים בכח ראשון, אלא נמשכו ובאו עליו, הרי זה פטור, שאינו אלא בדרך גרמא. הזורק צרור למעלה באויר, ונפל תחתיו והמית בנפילתו, פטור, שהרי אין זה מכוחו של זורק, אלא מאליו נופל תחתיו, ואם הלך לצדדין והמית בנפילתו, חייב הזורק, שהרי מכח הזורק הולך לצדדין.
<h2>דף עח.</h2>
הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת והמיתוהו, פטורין, הכוהו בזה אחר זה [והמיתוהו], אם יש בהכאת הראשונים כדי להמיתו, כולן פטורין, שכל אחד יכול להישמט ולומר לא בהכאתי בלבד מת, ואם אין בהכאת הראשונים כדי להמית, האחרון חייב, שהרי האחרון המיתו. ההורג את הגוסס בידי שמים, חייב, שמא היה חי אילמלא הכאתו של זה, אבל ההורג את הטריפה פטור, שהרי ידוע הוא שאינו יכול לחיות. אדם שהוא טריפה שהרג את חבירו בפני בית דין, חייב, שנ' [דברים י"ג] ובערת הרע מקרבך, אבל אם הרג שלא בפני בית דין, פטור, שאין אנו יכולין לדונו אלא על פי עדים, והרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, שאם הוזמו אינן נהרגין, וכל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות. וכן טריפה שרבע את הזכור, בפני בית דין חייב, שלא בפני בית דין פטור. והרובע את הטריפה חייב. עדים שהעידו על אדם טריפה והוזמו, אינן נהרגין, שהרי אינם מעידים אלא להרוג את הטריפה, וההורג את הטריפה פטור. וכן אם היו העדים עצמם טריפה, אע"פ שהעידו להרוג את השלם, והוזמו, אינן נהרגין. שור שהוא טריפה, וכן שור של אדם טריפה שהרג את הנפש, פטור, שנ' [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
<h2>דף עח:</h2>
המכה את חבירו, אומדין אותו אם ראוי למות באותה ההכאה אם לאו. אמדוהו לחיים ומת, פטור, שהרי לא היה ראוי למות באותה ההכאה, ומזלו גרם לו. אמדוהו למיתה, אע"פ שהיקל מחוליו, אין אומדין אותו אומד שני לחיים, ואין פוטרין אותו, עד שיתרפא, נתרפא פוטרין אותו, ומחייבין אותו ממון, נזק וצער, ובושת, ושבת, וריפוי, לפי מה שהזיקו, כמו שביארתי בפרק החובל. וחובשין המכה משעה שהכהו, שנ' [שמות כ"א] אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, אלא מלמד שחובשין אותו עד שיתרפא, ואם ימות המוכה הורגין המכה.
<h2>דף עט.</h2>
נתכוון להרוג את ראובן והרג לשמעון, חייב שנ' [שמות כ"א] כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו', ואומ' [שם] ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, שאע"פ שנתכוון לחבירו ונגף את האשה, חייב. נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, פטור. ואפי' תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם, וזרק אבן אחת לתוכם להרוג אחד מן איזה שיהיה, והרג ישראל, פטור, הואיל וזרק למקום קביעותם, כל קבוע הרי הוא כמחצה על מחצה, וכאילו כוונתו מסופקת או לישראל או לגוי, וספק נפשות להקל. נתכוון להכות את חבירו על מתניו, ולא היה באבן כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת, וכן אם נתכוון להכותו על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו, ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת, הרי זה פטור. וכן אם נתכוון להכות את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, או שנתכוון להכות את הקטן, [והיה בה כדי להמית את הקטן,] והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית [את הגדול], ומת, הרי זה פטור. אבל אם נתכוון להכותו על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה על לבו ומת, או שנתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה על הקטן ומת, חייב.
<h2>דף עט:</h2>
רוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן, כולן פטורין, שהרי אי אפשר לגמור דינו של זה אלא בפניו, והרי אין מכירין אותו. וכן שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג, שניהם פטורין, ואפי' אם היה אחד מהם חסיד וירא שמים אין מחייבין את השני לומר בידוע שהוא הרגו.
כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, ידונו במיתה קלה שבהן, כיצד, נתערבו חייבי שריפה בחייבי סקילה, אע"פ שרובן חייבי סקילה, ידונו בשריפה, הואיל ואינן ניכרין, לפי שהשריפה קלה מן הסקילה. וכן חייבי חנק שנתערבו בחייבי הרג, ידונו בחנק, שהיא קלה מן ההרג.
<h2>דף פ.</h2>
פרה מעוברת שנגחה והרגה את הנפש, וילדה, הרי הוולד כאמו, שהיא וולדה נגחה, הואיל ויש חיות בוולד הרי הוא כאחד מאיבריה. וכן אם נתעברה לאחר שנגחה, ונגמר דינה עד שלא ילדה, הרי הוולד אסור, הואיל והיה העובר במעי אמו בשעת גמר דין הרי הוא אסור כאמו, לפי שעובר ירך אמו הוא. נתעברה לאחר נגיחה וילדה קודם שנגמר דינה הרי הולד מותר, שלא היה במעי אמו לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין. וכן אם נתעברה אחר שנגמר דינה, וילדה, וולדה מותר, שהרי הוולד בא מן השור שהוא היתר, ומן הפרה של איסור, וזה וזה גורם מותר.
<h2>דף פא.</h2>
מי שנתחייב שתי מיתות בית דין, כגון שבא על אשת איש שמיתתו בחנק ואחר כך בא על חמותו שמיתתו בשריפה, אע"פ שנגמר דינו תחלה במיתה קלה, הרי זה נידון בחמורה. וכן אם עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, כגון שהיתה חמותו ואשת איש, הרי זה נידון בשריפה משום חמותו.
<h2>דף פא:</h2>
מי שעבר עבירה שיש בה כרת, והתרו בו למלקות, ועוד שנה באותה עבירה, והתרו בו למלקות, ועוד שילש באותה עבירה עצמה בשלישית, כונסין אותו לכיפה שהיא מלא קומתו, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיקטינו מעיו, ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ומת, שהרי הכרת קרוב למיתה, והואיל ועבר עבירה אחת של כרת שלשה פעמים, הרי הפקיר עצמו למיתה, ואין צריך להתרות בו בפעם שלישית על עונש הכיפה, שהכיפה אינה צריכה התראה. וכן ההורג נפשות בעדים ושלא בהתראה, אע"פ שאין בית דין הורגין אותו בלא התראה, כונסין אותו לכיפה והוא מת כמו שביארנו.
<h2>דף פב.</h2>
הגונב כלי שרת של מקדש, קנאין פוגעין בו, וכן המקלל בשם ע"ז, כגון שבירך שמו של הקב"ה בשם ע"ז, קנאין פוגעין בו, וכן הבועל ארמית, קנאים מתקנ[א]ים בשמו של הקב"ה ופוגעין בו, כעין שעשה פנחס לזמרי, [והוא שהיה הדבר בפרהסיא, כעין מעשה זמרי,] כמו שמבואר בפרק שני של ע"ז [ל"ו ע"ב], ואם בא לימלך בבית דין אין בית דין מורין לו להרוג את חבירו בכך, אלא אם הוא מתקנא לכבוד שמים הרי הוא הורגו מאיליו. ואינו רשאי להורגו אלא בשעת מעשה, אבל אם פירש מן המעשה אין הקנאי רשאי להורגו, ואם הרגו הרי הוא חייב עליו מיתה, ואף בשעת מעשה אם נהפך הבועל והרג את הקנאי, הרי הוא פטור על מיתתו, הואיל והוא רודף אחריו להורגו יש לו רשות להציל את נפשו. ואם לא פגעו בו קנאים, הרי הוא בכרת מדברי קבלה, שנ' [מלאכי ב'] בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות, אם תלמיד חכם הוא, לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, אם כהן הוא, לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. כל הבא על הגויה, כאילו נתחתן בע"ז, שנ' ובעל בת אל נכר, אם התרו בו למלקות אינו לוקה, שלא נמצא בו לאו מן התורה, ולא נאמ' בו כרת אלא מדברי קבלה, וזה שכתוב [דברים ז'] לא תתחתן בם, אינו אלא כשנשאה דרך חתנות, ואז הוא עובר בלאו ולוקה עליה. בא עליה שלא כדרך חתנות, אע"פ שאינו לוקה עליה מן התורה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, ובית דינו של חשמונאי גזרו עליה משום נשג"ז, נדה, שפחה, גויה, זונה, אע"פ שאין נידות לגויה מן התורה. כל דבר שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב, שהרי פנחס לא חילק כבוד למשה ליטול רשות ממנו כשהרג את זמרי.
<h2>דף פב:</h2>
היוצק שמן על המנחה, והבולל, והפותת, והמולח, כעניין שנ' [ויקרא ב'] על כל קרבנך תקריב מלח, והמניף את המנחה, והמגישה בקרן דרומית מערבית, כמו שנ' [שם] והגישה אל המזבח, והמסדר את הלחם, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים, אין חייבין עליהם לא משום זרות, ולא משום טומאה, ולא משום מחוסר בגדים, ולא משום מחוסר כיפורים, ולא משום ריחוץ ידים ורגלים, לפי שאין אלה עבודות גמורות כשאר העבודות להתחייב עליהן מיתה בכל אלה.
<h2>דף פג.</h2>
ואלו שחייבין מיתה בידי שמים, האוכל את הטבל, שהן פירות שנתחייבו בתרומה ובמעשר ולא הופרש מהן תרומה, או שהופרש מהן תרומה ולא הופרש מהן מעשר, וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה, [וכן זר ששימש על גבי המזבח,] וכן כהן טמא ששימש, וכן טבול יום ששימש, או מחוסר כיפורים ששימש, וכן מחוסר בגדים ששימש, וכן אם שימש בלא רחיצת ידים ורגלים, שנ' [שמות ל'] בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח ולא ימותו, וכן שתויי יין, ופרועי ראש, הרי כל אלו חייבין מיתה בידי שמים. אבל כהן ערל או כהן אונן ששימש, או ששימש בישיבה, הרי אלו אינן במיתה, אלא הרי אלו אסורין מן התורה, שנ' [דברים י"ח] כי בו בחר יי' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת, בעמידה ולא בישיבה. וכן כהן בעל מום ששימש, אע"פ שהוא מוזהר מן התורה, אינו חייב מיתה. וכן המועל בקדשים, שנהנה מהן במזיד, אינו חייב מיתה, אלא הרי הוא באזהרת לאו, ואם נהנה מהן בשוגג משלם קרן וחומש, ומביא אשם להתכפר בו. וזר שאכל תרומה לוקה, שנ' [ויקרא כ"ב] וכל זר לא יאכל קודש. וכן הבכורים אסורין לזרים, וחייב עליהן מיתה כהן האוכלן בטומאה, כמו שמבואר במשנת בכורים [פ"ב מ"א]. מעשר שני מותר לזרים, והאוכלו בטומאה לוקה. ושמן מעשר שני שנטמא אסור להבעירו בנר, שנ' [דברים כ"ו] לא בערתי ממנו בטמא, אבל שמן תרומה טמאה מותר להבעירו בנר. וערל שלא מל, אסור בתרומה ובמעשר, וכל זה מבואר בפרק הערל [יבמות ע"ג ע"ב].
<h2>דף פד:</h2>
אלו הן הנחנקין, המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם ע"ז, והבא על נשואה בת ישראל הוא והיא מיתתן בחנק. אבל הבא על נשואה בת כהן, היא בשריפה, ובועלה בחנק, שנ' [ויקרא כ"א] היא, היא בשריפה, ואין בועלה בשריפה, וכן עדים שהעידו עליה והוזמו, מיתתן בחנק, כמיתת הבועל, ולא כמיתת האשה, [אבל כל שאר העריות מיתת הבועל כמיתת האשה,] וזוממיהן כיוצא בהן.
המקיז דם לאביו, אע"פ שמוציא דם, והרי ההקזה כדרך חבורה, פטור, שהתורה אמרה [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך, והרי אף לעצמו הוא עושה כן. ואסור לבן לפתוח מכתו של אביו, או להוציא לו קוץ מבשרו, שמא יעשה בו חבלה, ואיסורו איסור חמור, אבל לחבירו מותר, שאפילו אם יחבול בו אין איסורו איסור מיתה, אלא איסור לאו, ואין חוששין שמא ישגוג באיסור לאו.
<h2>דף פה.</h2>
מי שנתחייב מלקות בבית דין, או שנתחייב שמתא, ורצו בית דין (לשמתו) [להכותו] או לקללו, אין בנו נעשה שליח עליו להכותו או לקללו, אבל המסית, בנו נעשה שליח עליו להמיתו, שנ' [דברים י"ג] לא תחמול ולא תכסה עליו. היוצא ליהרג, ובא בנו והכהו, או קללו, חייב, והוא שעשה תשובה, שעושה מעשה עמך. בא אחר והכהו וקללו, פטור, הואיל ויצא ליהרג הרי הוא כהרוג, אבל בנו חייב על קללתו אפי' לאחר מיתה, וכן חייב על הכאתו מפני שעושה בו חבורה.
<h2>דף פה:</h2>
המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה, זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאחר מיתה פטור. ואם היו אביו ואמו רשעים, אינן חייבין לא על הכאתן, ולא על קללתן, שנאמ' [שמות כ"ב] אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, לא אסרה תורה אלא בעושה מעשה עמך. [וכן המקלל את חבירו או המכה אותו אינו מוזהר עליו אלא כשעושה מעשה עמך].
הגונב נפש מישראל אינו חייב עליו עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו, שנ' [דברים כ"ד] והתעמר בו ומכרו. אחד הגונב איש, ואחד הגונב אשה, וכן הגונב גר, או עבד משוחרר, או קטן, חייב, ואפילו אשה שגנבה אשה חייבת. גנב עבד, או מי שחציו עבד וחציו בן חורין, [פטור]. גנבו ולא מכרו, או שמכרו ולא הוציאו מרשותו, פטור. וכן הגונב את בנו או הרב שגנב את תלמידו, פטור, שנ' [שמות כ"א] ונמצא בידו, פרט לזה שמצוי אצלו תמיד.
<h2>דף פו:</h2>
שנים מעידים אותו שגנב את הנפש, ואינם מעידים שמכר, הרי זה לוקה על הגניבה, שנ' [שמות כ'] לא תגנוב, בגונב נפשות הכתוב מדבר, כעין לא תרצח, לא תנאף, שיש בהן חיוב מיתה, ואם הוזמו העדים, הן לוקין, ואינן חייבין מיתה, [נוסח גליון. ואם באו עידי מכירה עמהן והוזמו נהרגין, באו עידי מכירה תחלה בלא עידי גניבה והוזמו אין נהרגין, ואפילו אם באו עידי גניבה אחריהן.] ואם הוזמו עידי מכירה, נהרגין. ואם באו עדי גניבה אחריהן, אף עידי מכירה אינן נהרגין, שהרי לא היו באין לחייבו מיתה בעדותן.
זקן ממרא על פי בית דין כיצד הוא דינו, לפי שכתוב בתורה [דברים י"ז] כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, שהיו בתי דינין יושבין בכל עיירות של ישראל, ואם בא שום אדם לשאול דבר שואל בבית דין שבעירו, והן אומרין לו, אם שמע הרי טוב, ואם אין מקבל דבריהם, או שיש שום אדם שחולק בדבר, באין לבית דין אחר סמוך לעירו, ושואלין מהן, אם שמעו מהן ואין מחלוקת בדבר, הרי טוב, ואם לאו, היו באין לבית דין שהיה על פתח הר הבית, בזמן שהבית היה קיים, ושואלין מהם, וכל אחד אומר טעמו וראיותיו, והן משיבין להם, אם שמעו להם ואין חלוקה בדבר, הרי טוב, ואם לאו, באין עוד ושואלין בבית דין שהיו יושבין על פתח העזרה, וכל אלו בתי דינין היה כל אחד של עשרים ושלשה, והם הנקראין סנהדרין קטנה, ואם לא שמעו עוד לאלו, באין בלשכת הגזית, ששם סנהדרין גדולה יושבת מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערביים, ושואלין מהם, ואומרין ראיותיהם אלו לאלו, והן משיבין להם, ואם יש עוד מחלוקת בבית דין הגדול, עומדין על המניין, והולכין אחר הרוב. חזר החולק לעירו ועשה כדבריו, [או שהורה לאחרים ועשו כדבריו,] והמרה על בית דין הגדול, אם היה זה הממרא אחד מן הזקנים הראויים להוראה, הרי זה זקן ממרא על פי בית דין, ומיתתו בחנק, שנ' [שם] והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא, ואם היה תלמיד שלא הגיע להוראה, אינו חייב על המראתו.
<h2>דף פח:</h2>
כל מי שהוא חכם, ועניו, ושפל ברך, ודעת הבריות נוחה הימנו, ממנין [אותו] דיין בעירו, ואחר כך היו מעלין אותו משם להר הבית, ומשם מעלין אותו לסנהדרין שבעזרה, שהם גדולים מהם, ומשם מעלין אותו ללשכת הגזית בסנהדרין גדולה.
ואין הזקן חייב על המראתו אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים, ויש בו כדי להוסיף, ואם הוסיף גורע, כגון תפילין, שעיקרן מן התורה, שנ' [דברים ו'] וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך, ופירשו חכמים על תפילה של ראש שצריכה ארבעה בתים, ואם הוסיף הזקן בית חמישי, הרי זה פסל את הראשונים, ונמצא מוסיף זה גורע, וחייב מיתה על המראתו. הורה לעשות, ולא עשה, לא הוא, ולא אחרים כהוראתו, אינו חייב, וכן אם הורה שאין תפילין מן התורה כל עיקר, פטור על הוראתו.
<h2>דף פט.</h2>
כשהוא חייב על המראתו, אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם, ומשמרין אותו עד הרגל, עד שיבואו עולי רגלים, וממיתין אותו, שנ' [דברים י"ז] וכל העם ישמעו ויראו. וכן המסית, ובן סורר ומורה, ועדים זוממין, כולם מכריזין עליהם כשממיתין אותם, להודיע סירחונם, שבכולם כת' וכל העם ישמעו ויראו.
שלשה נביאים מיתתן בידי אדם בחנק, ושלשה מיתתן בידי שמים, המתנבא מה שלא שמע, כגון צדקיה בן כנענה, שהיה מתנבא לאחאב, [מ"א כ"ב] כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם, וכן המתנבא מה שלא נאמר לו אלא נאמר לחבירו, כגון חנניה בן עזור, שהיה גונב מדברי ירמיה והיה מתנבא בהם, וכן המתנבא בשם ע"ז, שיאמר כך אמ' לי ע"ז פלונית, אפילו כיון את ההלכה, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, הרי כל אלה מיתתן בחנק, שנ' [דברים י"ח] ומת הנביא ההוא. הכובש את נבואתו, כגון יונה על נבואת נינוה, והמוותר על דברי הנביא, כגון חבירו של מיכה, שנ' [מ"א כ'] ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה, וכן נביא שעבר על דברי עצמו, כגון עידו הנביא, שנ' [שם י"ג] כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים, ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים כיחש לו, ואומר [שם] וישב אתו ויאכל לחם בביתו וישת מים, ואומר [שם] וימצאהו האריה וימיתהו, וכל אלה מיתתן בידי שמים, שנ' [דברים י"ח] אנכי אדרוש מעמו.
סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד, שדרך נביאי אמת לומר נבואה אחת, אבל לא בלשון אחד, אלא כל אחד אומר לשונו, כדרך שאמרו ירמיה ועובדיה, שירמיה אמר [ירמיה מ"ט] השיאך זדון לבך, ועובדיה אמר [עובדיה א'] זדון לבך השיאך, אבל כששניהם מתנבאים בלשון אחד, בידוע שנביאי שקר הן, הוא שאמר יהושפט לאחאב, [מ"א כ"ב] האין פה נביא לה' ונדרשה מאתו, לפי שראה שכל נביאיו מתנבאין בלשון אחד, ואומרין כולן עלה והצלח.
<h2>דף צ.</h2>
נביא שהדיח, שמתנבא בשם הבורא לעבוד ע"ז, אפילו שעה אחת, [הרי] הוא בסקילה, וכן אם הדיח לעבור על שאר המצוות, שעוקר המצוה לגמרי, כגון שמתנבא שאין שבת מן התורה כל עיקר, הרי זה בסקילה, אבל אם ביטל מקצת וקיים מקצת, כגון שהיה מתנבא שבת זו מותרת, ושאר שבתות אסורות, הרי זה פטור.
בכל דבר שיאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, שמע לו, כגון שהשעה צריכה לכך, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל, ששחט קדשים בחוץ, בעבור נביאי הבעל שהיו ישראל מתפתים אחריהם, והוא שהיה הנביא מוחזק, ויודעין הכל שהוא נביא אמת, כגון אליהו וכיוצא בו, ואם אינו מוחזק, שואלין ממנו אות ומופת. ואם אמר לו לך עבוד ע"ז, אפילו מעמיד חמה באמצע הרקיע, אל תשמע לו. אפי' בשאר [איסורי] תורה אין כח לנביא או לבית דין הגדול לעקור דברי תורה בידים אלא לצורך שעה, שהוצרכו ישראל לגדור בכך כדרך שעשה אליהו בהר הכרמל. וכיוצא בזה אמרו [לעיל מ"ו ע"א], מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על הסוס בשבת, בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, לפי שהיו ישראל פרוצים על האיסורים בשעת השמד, וסקלוהו אפילו על רכיבת הסוס, שאיסורה מדברי סופרים. ושוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, כדי לגדור את ישראל, שהיו פרוצים באיסורים, והכל לפי צורך שעה. אבל לקבוע הלכה לדורות, אין כח לנביא, או לבית דין הגדול, לעקור דברי תורה, להתיר דבר האסור, או לחייב מיתה ומלקות מי שאינו ראוי לחייב. בד"א, כשעוקרין דברי תורה בידים, אבל במקום שאין עוקרין דברי תורה בידים, אלא אומרין שב ואל תעשה מעשה, כגון תקיעת שופר בראש השנה, שהתורה אמרה לתקוע, וחכמים אמרו שאם היה שבת אין תוקעין, גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, וקבעו בו הלכה לדורות הואיל ואין עוקרין בידים אלא יושבין ואין עושין מעשה, וכיוצא בזה רבים, וכל זה מבואר ביבמות, בפרק האשה רבה, בהלכה ראשונה [צ' ע"ב], ושם מבואר הכל, באיזה מקום יכולין חכמים לעקור דברי תורה, ובאיזה מקום אין יכולין חכמים לעקור.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנ' [ישעיה ס'] ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים [מן התורה], שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הן, הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ויש הרבה ראיות לתחיית המתים, תחילה נבואת יחזקאל הנביא מבוארת היטב, שניבא על העצמות היבשות שיחיו, ואמר [יחזקאל ל"ז] כל בית ישראל המה, שאבדה תקותם בגלות, ואין להם שום תגמול בחייהם, ועתיד הבורא להחיותם ולשלם להם שכרם. הוא שאמר מלאכי סוף כל הנביאים והשיב לאומרים [מלאכי ג'] שוא עבוד אלהים מה בצע כי שמרנו את משמרתו וכי הלכנו קדורנית, לפי שהיו רואים צדיקים וחסידים אובדים וכלים, והיו מאשרים זדים עושי רשעה, כמו שאמור בעניין, והשיב להם הנביא, ושבתם וראיתם, ליום אשר אני עושה, בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, הוא שכתוב בספר קהלת [ג'] כי על כל המעשה שם, כי העולם הזה לא נברא לתשלום שכר, כי אם לבחון בו הבריות אם יעמדו באמונתם ואם לאו, ועתיד הקב"ה להחיותם לעתיד לעמוד כל אחד על גורלו, הוא שנ' לדניאל [דניאל י"ב] לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, והוא הקץ העתיד שבו מדבר המלאך, ועוד מקרא מבואר על תחיית המתים בספר דניאל [שם] ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, וכן אמר רבן של נביאים [דברים ל"ב] אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, הוא שאמרה חנה [ש"א ב'] ה' ממית ומחייה מוריד שאול ויעל, ועוד הרבה מקראות נאמרו בתורה שיש בהן רמז על תחיית המתים. והאומר שהתחייה הוא תחיית הנפש ולא תחיית הגוף, הרי זה כופר בתחיית המתים, שהנפש היא חיה ועומדת ושמורה ביד יוצרה, כעניין שנ' [קהלת י"ב] והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והתחייה היא לחבר הנפש עם הגוף, כמו שמבואר כל העניין בנבואת יחזקאל, וכן התחייה מבוארת תחיית הגוף בכל מקום, בין במקרא, בין בדברי חכמים, ותיפח רוחן של מחשבי קיצין, שהן אומרין כיון שהגיע קץ ולא בא [שוב אינו בא], אלא חכה לו, שנ' [חבקוק ב'] אם יתמהמה חכה לו. ולפי שראיתי מבני פריצי עמינו המלגלגין ובוזין דברי חכמים, ומלמדין המדרשים לכומרי אומות העולם לתעתע ולהלעיג על תורתנו, באתי לבאר עניין המדרשין, ומה היתה כוונת חכמי תורתנו בהם. דע והבן, כי המדרשים הם על שלשה דרכים, יש מהם שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה [חולין צ' ע"ב] דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כעניין [דברים א'] ערים גדולות ובצורות בשמים, וכן [מ"א א'] ותבקע הארץ לקולם, וכיוצא בהם, ויש מהם רבים, כדברי רבה בר בר חנה האמורים בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ג ע"ב], שהם דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן. וכן יש מן המדרשין שהם על דרך מעשה נסים, שמראה הקב"ה כחו לחסידיו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנא' בדניאל [דניאל י'] וראיתי אני [לבדי] את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, וכן יונה בן אמיתי שבלעו הדג והקיאו, ורבים כיוצא בהם. וכאלה יימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שנאמר בפרק חזקת הבתים [שם נ"ח ע"א] על ר' בנאה, שהיה מציין המערות, וכשהגיע למערת אברהם אבינו, מצא אליעזר עבד אברהם שהיה עומד לפני הפתח, וכל העניין האמור שם. ועוד אומר שם שהיה מגוש אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכשהגיע למערת אחד מן החכמים תפשו החכם בזקנו, וכל אותם העניינים מעשה נסים, כמו שהיו נעשים ונגלים לנביאים, מה שאין כן לשאר בני אדם. ויש מאלה רבים, כמעשים של רבה בר בר חנה, שהן דברים מותמהין שהיה מראה הקב"ה לחסידיו המאמינים בו בלב שלם, ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל עניין שיכולין לדורשו, וסמכו על מה שכתוב [תהלים ס"ב] אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, וכן מה שכתוב [ירמיה כ"ג] הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שמבואר בפרק אחד דיני ממונות [ל"ד ע"א]. ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבים, שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש, ועל דרך זה דורשין חכמים המקרא בכל עניין שיכולין לדורשו, ואמרו [שבת ס"ג ע"א] אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העקר, וכל המדרשים הנדרשין בו יש מהן שהן עקר קרוב לפשט, ויש מהם שיש בהן רמז כמעט. הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק ראשון של תעניות [ה' ע"ב] שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים, וחנטו החונטים, וקברו הקוברים, והשיב לו, מקרא אני דורש, כלומר גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוין לדרוש המקרא בכל עניין שראוי לידרש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז, שיש לומר לא מת, כעניין שאמרו [ברכות י"ח ע"א] צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם. וכזה תמצא בפרק במה מדליקין [שבת ל' ע"ב] שהיה הדרשן דורש עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנ' [תהלים ע"ב] יהי פסת בר בארץ וגו', ליגלג עליו אותו תלמיד, שנ' [קהלת א'] אין כל חדש תחת השמש, אמר לו בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה, והראה לו כמיהין ופטריות, וכלי מילת, נברא דבר קורא, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בעניין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומ' שם גם מדרשים אחרים. ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל, בפרק שביעי של נזיר [ה"ב] וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר, הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמנה ועיקר, אלא להרבות טעמים למקרא, ולדורשו בכל פנים, ואולי יש בהן רמז. והמלגלג על דבריהם עליו נאמר [דה"ב ל"ו] ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו, ובכמה מקומות נענשו עונש גדול על שהיו מלגלגים בדברי חכמים, צא ולמד מאותו תלמיד שהיה מלגלג על דברי החכם, כשהיה יושב ודורש ושמתי כדכוד שמשותיך [ישעיה נ"ד], והראו לו מן השמים, לכבודו של חכם, כי דברי החכם עיקר, ואין ללגלג עליהם, ונענש התלמיד המלגלג, כמו שמבואר לפנים בפרק זה [ק' ע"א].
ואמרו חכמים, המינים, והמסורות, והמשומדים, והאפיקורוסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, [ושפרשו מדרכי ציבור], ושנתנו חיתיתם בארץ החיים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהינם ונידונין לדורי דורים, שנ' [ישעיה ס"ו] ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, וזה מבואר בפרק ראשון של ראש השנה [י"ז ע"א]. ומינים, הם עובדי ע"ז, או שכופרים בעיקר, או שמשתפים שם שמים ודבר אחר, שעושין שותף להקב"ה. משומדין, הן שהן מופקרין לעבור על קצת עבירות בפרהסיא ואינם פורשין מהן. והפורשים מדרכי ציבור, הם שאינם עומדים בצרת ציבור, ופורשים מתעניותיהם ומצרותיהם, וכאילו אינם מישראל. ושנתנו חיתיתם בארץ החיים, הם פרנסים המטילין אימה על הציבור שלא לשם שמים, שהם גדולים, ויש בידם כח, ומטילין אימתם על הבריות לכבוד עצמם, וכן כל כיוצא בהם.
הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא, והם ספרי המינים, שאדם נמשך בהם למינות, ואלו הם ספרי אריסטוטולוס ושאר הפילוסופים, שהם כופרים בתורה ובמעשה בראשית ואומרי' לית דין ולית דיין, כמו שכתב רבינו משה בספרו, שדעת אריסטוטולוס שהשגחת השם תכלה ותפסק אל גלגל הירח, ועוד כתב שכל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפים, חשב אריסטוטולוס שהם במקרה גמור, ואין לך מינות גדולה מזו, שהוא אומר לית דין ולית דיין, ועוקר כל התורה כולה, ועליו אמר דוד [תהלים י'] על מה ניאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש. וכבר הזהירו חכמי תורתנו שלא לדרוש במעשה מרכבה אפילו ביחיד, ולא לדרוש במעשה בראשית בשנים. ויש מגדולי חכמי תורתנו שלא היו רוצים ללמוד חכמה זו כל עקר ואפי' מפי חכמים גדולים שהיו מקובלים בה קבלה הוגנת. ואמרו, ארבעה גדולי עולם נכנסו לפרדס, ולא יצא מהם לשלום אלא ר' עקיבא לבדו, כמו שמבואר כל העניין הזה במסכת חגיגה [י"ד ע"ב], וכל שכן דורות האחרונים שאינם מגיעים לצפורנים של ראשונים, ואין להם שום קבלה באלה החכמות, ואינם יכולים ללמוד בהם אלא מן הספרים שחיבר בהם אריסטוטולו[ס] וחביריו, שהם ספרי מינות, ואפילו דבר טוב אסור ללמוד מן המינים, שנ' [משלי ה'] הרחק מעליה דרכך, וכן מבואר במסכת ע"ז בפרק ראשון [י"ז ע"א]. הלא תראה מה שאמר איוב הצדיק [איוב כ"ח] והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה, אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, הנה ביאר לך שאין דעתו של אדם משגת לעמוד על עיקר החכמה, ואולי יצא מדרך האמת וימשך למינות כדרך הפילוסופים, ומוטב לו לפרוש מהם ולעסוק בתורה המלמדת יראת ד' וסור מרע. וכן צוה עלינו רבן של נביאים ע"ה, [דברים ו'] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהות בדרך חכמה, אלא להאמין הייחוד על פי שמועה ועל פי קבלה, כשם שאנו מקובלים כל התורה והמצוות על פי שמועה ועל פי קבלה, כעניין שנ' [חבקוק ב'] וצדיק באמונתו יחיה, הוא שאמר הצדיק [איוב כ"ח] אז ראה ויספרה שסיפר לעצמו מעשה בראשית ועניין הייחוד. וכן אמר שלמה ע"ה (ראשית חכמה יראת ה') (משלי א') [יראת ה' ראשית דעת] וראשית הוא עיקרו של דבר והמובחר שבו, כעניין ראשית דגנך [דברים י"ח], ראשית תבואתו [ירמיה ב'], וכן אמר בספר קהלת [י"ב] סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. הלא תראה כוונת תורת אלהינו בכל מקום לשבח ולהלל המתעסקים ללכת בדרכי מצוות וחוקים ולהגות בהם תמיד, הוא שאמר הנביא [ירמיה ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי נאום ה', והידיעה הזאת היא שמירת התורה והמצוות כאשר אמר הנביא הזה במקום אחר [שם כ"ב] דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאום ה', ועל חכמת התורה נאמר [משלי ג'] טוב סחרה מסחר כסף וגו' יקרה היא מפנינים, וכל אותו העניין, כאשר אמר המשורר ע"ה [תהלים י"ט] משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב וגו'. וכן אמר [הנביא] [ישעיה א'] למדו היטב דרשו משפט וגו', ולא צוה ללמוד בשאר חכמות, וכן כתוב בתורת אלהינו [דברים י'] ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. וכיוצא בזה אמר הנביא [מיכה ו'] הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך. הלא תראה שלשה עמודי עולם, נח, ואיוב, ודניאל, שאמר עליהם יחזקאל הנביא [יחזקאל י"ד] המה בצדקתם יצילו את נפשם, ולא אמר בחכמתם, ואע"פ שהיה דניאל חכם מכל החכמים, כמו שאמר עליו זה הנביא עצמו [שם כ"ח] החכם אתה מדניאל, שעסק מאד בספרי החכמות, כאשר צוה עליו המלך, וביום צרתו צדקותיו עמדו לו ולא חכמתו, כמו שנ' [דניאל ו'] וכוין פתיחין ליה בעליתיה, ואומ' [שם] אלהך די אנת פלח ליה, וכן בתחלת ספרו [שם א'] וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, והיא שעמדה לו. וגם על נח נאמר [בראשית ו'] איש צדיק תמים היה בדורותיו, ואומר [שם ז'] כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. וגם על איוב נאמר [איוב א'] איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע, שכל עיקרם של כתובים וכוונתם אינה אלא לשבח דרכי היושר ותורת אלהינו ומצוותיו. וכן נאמר על אברהם אבינו [בראשית י"ח] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכשיתבונן אדם באלה הדברים, יכיר וידע כי התועלת הגדולה המועלת לו לאדם היא עסק התורה והמצוות, ועל זה נאמר [יהושע א'] לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, וכבר הארכתי בזה העניין בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף צב.</h2>
כל פרנס שמנהג הציבור בנחת, זוכה ומנהיגם לעולם הבא, שנ' [ישעיה מ"ט] כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. כל אדם שאין לו דעה, אסור לרחם עליו, שנ' [שם כ"ז] כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו, וכל אדם שאין לו דעה, סוף גולה, שנ' [שם ה'] לכן גלה עמי מבלי דעת. כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, אש אוכלתו, שנ' [איוב כ'] כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנ' [יואל ג'] ובשרידים אשר ה' קורא. וכל שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנ' [איוב כ'] אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. אמרו חכמים [להלן צ"ט ע"א], כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרגמטיא לתלמיד חכם, ולמהנהו מנכסיו, ולעושה לו נחת רוח, אבל תלמידי חכמים עצמן נאמר עליהם [תהלים ל"א] מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, [ישעיה ס"ד] עין לא ראתה אלהים זולתך וגו'. כל שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנ' [איוב כ'] אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו, ואם הביא שם פת שלימה אחר אכילתו, נראה כעובד ע"ז, שנ' [ישעיה ס"ה] העורכים לגד שולחן. כל המונע הלכה מפי תלמיד, עליו נאמר [משלי י"א] מונע בר יקבוהו לאום, ואם הוא מלמדו, עליו נאמר, [שם] וברכה לראש משביר. כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז, [שנ' (בראשית כ"ז)] אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, ואין תיעתוע אלא ע"ז, שנ' [ירמיה י'] הבל המה מעשה תעתועים, ונראה שאין אלה אלא דרך רמז.
<h2>דף צב:</h2>
אפי' בשעת הסכנה אל ימנע אדם עצמו מן הרבנות שלו, שנ' [דניאל ג'] באדין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון פטשיהון וכרבליהון ולבושיהון ורמיו לגו אתון נורא יקדתא.
<h2>דף צו.</h2>
אע"פ שאמרו חכמים מנעו בניכם מן ההגיון, ראוי להודיעם פסוק זה, [ירמיה י"ב] צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, ואין חוששין שמא יבוא להרהר אחר מדותיו של הקב"ה.
<h2>דף צח:</h2>
לעולם אל יבטח הצדיק בצדקתו, אלא יהא מפחד כל ימיו, שהרי יעקב אבינו הבטיחו הקב"ה ואמר לו [בראשית כ"ח] הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ואומר [שם ל"ב] ויירא יעקב מאד ויצר לו, היה מתיירא שמא יגרום החטא. וכן ישראל ראויים היו לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע, שנ' [שמות ט"ו] עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, הרי ביאה ראשונה וביאה שנייה, אלא שגרם להם החטא.
<h2>דף צט.</h2>
האומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא, ועליו נאמר [במדבר ט"ו] כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו משה אלא מפי עצמו, ואפי' אמר חוץ מדקדוק זה, עליו נאמר כי דבר ה' בזה. וכן המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, ששמירתן היא אות בין הקב"ה ובין ישראל, עליו נאמר כי דבר ה' בזה, והמיפר בריתו של אברהם אבינו עליו נאמר ואת מצותו הפר, ואע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וכן המגלה פנים בתורה, כעין שהיה עושה מנשה בן חזקיהו, שהיה יושב ודורש אגדות של דופי, והיה אומר וכי לא היה לו למשה לכתוב בתורה אלא [בראשית ל"ו] אחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש, והיה מלעיג על דברי תורה, ועליו נאמר [במדבר ט"ו] והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' עד הכרת תכרת, וחכמים דקדקו על דברי תורה וידעו שלא נכתב דבר בתורה בלי צורך.
<h2>דף צט:</h2>
כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנ' [בראשית י"ב] ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכן כל המעשה חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עצמו עשה אותה מצוה, שנ' [שמות י"ז] ומטך אשר הכית בו את היאור, וכי משה הכה, והלא אהרן הכה, אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וכן האפיקורוס, שהוא כופר בדברי חכמים, אין לו חלק לעולם הבא. והמבזה תלמידי חכמים הרי זה אפיקורוס, הואיל ומבזה אותם הרי הוא ככופר בדבריהם. ואפילו המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם הרי זה דומה לאפיקורוס. וכן המיקל בחכמים ואומר, כל מה שלומדין לצורכן הן לומדין, ואין לנו הנאה בהן, או שמזכירן דרך קלות ואומ', אלה החכמים, הרי זה דומה לאפיקרסות, והמתכוין בכך כדי לבזותן ולהקל בהן אין לו חלק לעולם הבא, שהרי כופר בהם ובדבריהם. וכן הקורא רבו בשמו דומה לאפיקרסות, שצריך לקרותו ר'. וכן צריך להזהר כל אדם בדבריו להזכיר רבותיו ולדבר לתלמידי חכמים בלשון כבוד, ואין לומר שאין לעם הנאה מהם, שהרי בזכותן הן ניצולין, שנ' [בראשית י"ח] ונשאתי לכל המקום בעבורם. וכן צריך אדם להזהר על בזיון הספרים, שלא להקל בהם, ושלא להזכירם דרך גנאי ודרך קלות.
<h2>דף ק.</h2>
כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הקב"ה מבהיק זיוו לעולם הבא, שנ' [שה"ש ה'] מראהו כלבנון בחור כארזים. וכן כל המרעיב עצמו על דברי תורה [בעולם הזה], הקב"ה משביעו לעולם הבא, שנ' [תהלים ל"ו] ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.
<h2>דף ק:</h2>
אע"פ שקילסו חכמים דברים טובים הכתובים בספר [בן] סירא, כגון מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך, רבים יהיו דורשי שלומך, גלה סודך לאחד מאלף, יש בו דברים שאסור לקרוא בהם, כגון דל דקן חכים, עב דקן סכים, דאית ליה מעברתא בדיקניה כל דיירי ארעא לא יכלין ליה, שאלה הדברים וכיוצא בהם הם בלי תועלת, וגורמים לבטלה, והקורא בהם כקורא בספרי מינים, שמושכים לבו של אדם ומאבד בהם ימיו.
<h2>דף קא.</h2>
הקורא פסוק בשיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור המנגנים בו גוים. והקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנ' [משלי ט"ו] ודבר בעתו מה טוב. הלוחש על המכה ואומר, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, הרי זה אסור, ואם רקק על המכה אין לו חלק לעולם הבא, מפני שמזכיר שם שמים על הרקיקה. ואם הוא קורא פסוקים מדברי תורה בשעה שנכנס לישן, להגן עליו, הרי זה מותר לכתחלה, כמו שמבואר בפרק ידיעות הטומאה [שבועות ט"ו ע"ב]. וכן אם יש עליו קדחת, מותר ללחוש עליו ולהתרפאות בדברי תורה, הואיל ואין בו מכה, כמו שמבואר בגמרא בפרק במה אשה יוצאה [שבת ס"ז ע"א], וכן ביאר מז"ה בפרק ידיעות הטומאה במהדורא תניינא.
שרי שמן, שסכין שמן בצפורן ושואלין בהן לשדים, וכן שרי בצים, שממלאין שפופרת של ביצה שמן ושואלין בה השדים, הרי זה מותר, ואין חוששין בהם משום סכנה, ויש ששואלים לשדים בעניין אחר והוא אסור משום סכנה, שמא יזיקוהו השדים, ובשבת אסור משום ממצוא חפצך. ולוחשין על שמן שבכלי, כדי לשאול בו לשדים, ואין דרך ללחוש בשמן שביד, לפי שאין בו הצלחה בדבר, לפיכך סכין משמן שביד, שאין בו סכנה, ואין סכין משמן שבכלי, שלחשו עליו, ששורין עליו השדים, והוא מסתכן בו. וכבר היו חכמי התורה ויושבי סנהדרין בקיאים במעשה לחשים ובמעשה הכשפים, לדעת משפטם, ולהורות בהם, כמו שביארנו למעלה.
<h2>דף קא:</h2>
חביבין ייסורין, שהרי מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו חזקיהו על מנשה בנו, לא העלוהו למוטב אלא ייסורין, שנ' [דה"ב ל"ג] וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא וגו' וכהצר לו חלה את פני ה' ויכנע מאד מפני ה' אלהי אבותיו.
ההוגה השם באותיותיו, וקורא שם בן ארבע אותיות ככתבו, הרי זה אסור, ואם הוא מתכוון ללמוד מותר, ואעפ"כ אל יהגה בו בפרהסיא, שמא ייענש עליו, כמו שמבואר בפרק ראשון של ע"ז [י"ח ע"א] בקונטרס הראייות. שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת לשבע שנים, שנ' [שמות ג'] זה שמי לעולם, לעלם כתיב, ולא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב הוא ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת, שנ' זה שמי וזה זכרי, ובזמן שבית המקדש קיים הכהנים היו מזכירין אותו בברכת כהנים ככתבו [כמו שמבו' בפרק אלו נאמרין (סוטה ל"ח ע"א)]. שם בן שתים עשרה אותיות, בראשונה היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים. שם בן ארבעים ושתים אותיות, קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו, ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה, אהוב מלמעלה, ונחמד מלמטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, וכל זה מבואר בפרק עשרה יוחסין בהלכה ראשונה [קידושין ע"א ע"א].
<h2>דף קג:</h2>
לעולם יהא אדם בורח מן השררה, אמרו חכמים כיון שנעשה אדם ראש מלמטה נעשה רשע מלמעלה, ולפיכך נכתב בפסוק [איוב ל"ח] וימנע מרשעים אורם, ע' תלויה, לומר מראשים אורם, והרי ירבעם כיון שעלה לשררה נטרד מן העולם, שנ' [מ"א י"ב] ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד, מיד, ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, אבל דוד ונחמיה בן חכליה וכיוצא בהן עלו לשררה והדריכו ישראל בדרך ישרה.
<h2>דף קד.</h2>
גדולה לוגמא, שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים, מעמון ומואב, שנ' [דברים כ"ג] לא יבוא עמוני ומואבי, ואומר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. מקרבת את הרחוקים, מיתרו, שאמר [שמות ב'] קראן לו ויאכל לחם, ובשכר זה נדבק בישראל, וזכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית, שנ' [דה"א ב'] ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה (בני חבר הקני) [הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב], ואומר [שופטים א'] ובני קני חותן משה. מעלמת עין מן הרשעים, ממיכה, שהיה עובד ע"ז קרוב לשילה, והיה עשן המערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה הניחו לו, שפיתו מצויה לעוברי דרכים, ולפיכך לא מנו אותו חכמים בכלל הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא. משרה שכינה על נביאי הבעל, מחבירו של עידו הנביא, שנ' [מ"א י"ג] ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים כיחש לו, ואומר, (ויביאהו אל ביתו) [וישב אתו] ויאכל לחם [בביתו] וישת מים, ואומ' ויהי הם יושבים על השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו לאמר. ושגגתה עולה זדון, מיהונתן, אמרו חכמים אילו נתן יהונתן לדוד שתי ככרות לחם כששלחו, לא היה צריך ליטול לחם מנוב עיר הכהנים, ולא היתה נהרגת נוב עיר הכהנים, ולא היה נטרד דואג האדומי, שהלשין אז את דוד, ולא היה נהרג שאול ובניו.
כל המזמן גוים על שולחנו, כדי לשמוח בהם, גורם גלות לבניו, שנ' [ישעיה ל"ט] וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכותו, ואומר ומבניך אשר יצאו ממעיך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל.
<h2>דף קד:</h2>
המספר צרתו לחבירו ראוי לומר [לו] שלא יגיעהו כך, שנ' [איכה א'] לא אליכם כל עוברי דרך.
<h2>דף קה:</h2>
אין אדם ראוי להתקנות על בנו ועל תלמידו, שהרי נאמ' לדוד [מ"א א'] ייטב אלהים את שם שלמה משמך, ולא נתקנא בו, [וכן אלישע אמר לאליהו [מ"ב ב'] ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ולא נתקנא בו].
<h2>דף קז.</h2>
לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד הביא את עצמו לידי נסיון, שאמר [תהלים כ"ו] בחנני ה' ונסני, ונסהו הקב"ה ונכשל במעשה בת שבע.
<h2>דף קז:</h2>
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו נוצרי בשתי ידים, ולא רצו לקבלן בתשובה, וחטאו והחטיאו את הרבים. וכן יצר, תינוק, ואשה, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
<h2>דף קי.</h2>
ראוי לאדם שיעביר על מדותיו ולא יחזיק במחלוקת, שנאמר [במדבר ט"ז] ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, שלא החזיק במחלוקת, וכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנ' [שם י"ז] ולא יהיה כקרח וכעדתו. וכל החולק עם רבו כחולק עם השכינה, שנ' [שם כ"ו] בהצותם על ה'. וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמ' [שם כ'] המה מי מריבה אשר רבו [בני ישראל] את ה'. וכל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנ' [שמות ט"ז] לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינ', שנ' [במדבר כ"א] וידבר העם באלהים ובמשה.
<h2>דף קיא:</h2>
ביום ההוא יהיה ה' לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה [ישעיה כ"ח], לשאר עמו, זה למי שמשים עצמו כשיריים, לרוח משפט, זה הרודה את יצרו, ליושב על המשפט, זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, לגבורה, זה המתגבר ביצרו, משיבי מלחמה, אלו תלמידי חכמים שנושאים ונותנים במלחמתה של תורה, שערה, אלו המשכימין ומעריבין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
אנשי עיר הנדחת מיתתן בסייף, שנ' [דברים י"ג] הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, ואינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחוה אנשים, שנ' [שם] יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם. הדיחוה נשים וקטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה, הרי אלו כיחידים ומיתתן בסקילה, זה חומר ביחידים מבמרובים, שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט, ומרובים בסייף, לפיכך ממונם אבד.
ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה [דברים י"ג], אין לה רחוב עושין לה רחוב, היה רחובה חוצה לה, כונסין אותו לתוכה, שנ' אל תוך רחובה. ושרפת באש את העיר ואת כל שללה [שם], שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות ייפדו, והתרומות שביד כהן יירקבו, ושביד ישראל יינתנו לכהן שבעיר אחרת, ומעשר שני וכתבי הקודש ייגנזו. כליל לה' אלהיך [שם], שאם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני. והיתה תל עולם לא תבנה עוד [שם], אינה נבנית כמות שהיתה, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. לא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו [שם], שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם, ואומ' [משלי י"א] באבוד רשעים רנה. וכשבא רשע לעולם רעה באה לעולם, שנ' [שם י"ח] בבוא רשע בא גם בוז, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנ' [בראשית ה'] זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.
עיר היושבת על הספר אין דנין אותה כדין עיר הנדחת, שנ' [דברים י"ג] מקרבך, מקרבך ולא מן הספר, והרי אלו נידונין כיחידים.
<h2>דף קיב.</h2>
כת החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנו בתוכה והודחו עמה, אם נשתהו שם שלשים יום מיתתן בסייף וממונן אבד, פחות מכן הן בסקילה וממונן פלט. החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב [דברים י"ג], ואת כל אשר בה, לרבות נכסי צדיקים שבתוכה, שמי גרם להם שידורו בתוכה, ממון, ולפיכך ממונם אבד, אבל נכסי צדיקים שבחוצה לה פלטים, ושל רשעים, בין שבתוכה בין שבחוצה לה אובדין, והוא שראויין להתקבץ בתוכה באותו היום ששורפין את כל שללה. היו בה נכסים מעיר אחרת, מצילין אותן, ואע"פ שהיה אחריותן על בני עיר הנדחת. [קי"ג ע"א] אילנות תלושין אסורין, ומחוברין מותרין.
